ת"א 62294-03-19

תקציר

השאלה המרכזית סביב פסק דין זה היא האם יש להטיל על הנתבעת את מלוא האחריות לתשלום מלוא הסכום שנקבע בהסכם הפשרה עליו חתמה עם התובע, במיוחד לאחר שניסתה לסיים את ההתקשרות עמו. שאלות נוספות עולות, ובהן האם הנתבע חתם על הסכם הפשרה בכפייה או במרמה, והאם הסכם שכר הטרחה – עליו התבסס הסכם הפשרה – אינו תקף. השופט פותח בהדגשת רגישותם של יחסי עורך דין-לקוח, המבוססים על אמון ושירות אישי. ללקוחות יש את הזכות לסיים את הקשר שלהם עם עורך הדין שלהם בכל עת, בתנאי שהם מפצים אותם כראוי עבור השירותים שניתנו. עורכי דין, כמו כן, אינם יכולים לכפות את שירותיהם על לקוחות שאינם מעוניינים עוד להעסיק אותם. השופטת מציינת כי במקרים בהם ללקוח יש עילה סבירה לסיים את החוזה, והסיום אינו מפר את יסודות האמון, הלקוח אינו מחויב לשלם פיצויים צפויים לעורך דינו. במקרה זה, הצדדים חתמו ביום 2.5.2016 על הסכם שכר טרחה, המפרט את תנאי התשלום עבור שירותיה המשפטיים של התובעת. זמן קצר לאחר מכן, הנתבעת ביקשה לבטל הסכם זה, ושני הצדדים חתמו על הסכם פשרה ביום 30.5.2016. על פי הסכם הפשרה, הנתבעת תשלם לתובעת 40,000 ₪ תמורת ייצוגו, ואם לא תשלם תשלומים כלשהם, היא תהיה אחראית למלוא שכר הטרחה שנקבע בהסכם הקודם. הנתבע לא שילם לתובע כסף. השופט קובע כי הסכם הפשרה לא נבע מכפייה או הטעיה, ומציין כי טענת הנתבע נעדרת ראיות משמעותיות. הנתבעת טענה כי התובעת ניצלה את מצוקתה, אך השופט מצדד בטענת התובעת כי סכום הפשרה היה סביר ומשקף את העבודה הצפויה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי לנתבעת ניתנה הזדמנות להתייעץ עם עורך דין טרם חתימת הסכם הפשרה וכי ההתכתבויות בין הצדדים מצביעות על נכונותו של הנתבע לכבד את ההסכם ואף לנהל משא ומתן על תשלומים עתידיים. בהתייחסה לשאלת שכר הטרחה הראוי, שוקלת השופטת את אמות המידה שהותוו במקרים קודמים ואת הפעולות שנקט התובע בייצוג הנתבע. על סמך הראיות שהוצגו, קובעת השופטת כי שכר הטרחה הראוי עבור עבודתו של התובע הוא 40,000 ₪ בתוספת מע"מ – סה"כ 46,800 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבע, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה שנצברו מאז הגשת התביעה, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. הנתבע אחראי גם להוצאות התובע ושכר טרחת עורך הדין בסך 12,000 ₪. השופטת מסכמת וקובעת כי הנתבעת חתמה על הסכם הפשרה מרצונה וכי טענותיה בדבר כפייה, הטעיה ופיצויים אינן מבוססות.