דב"ע לד/3 - 4

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנות הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל לבין הסתדרות ההנדסאים והטכנאים המוסמכים. המחלוקת נסובה לשאלה האם ההסכם מאפשר "איוש" או "השמה" של עובדים בשתי רמות של סולם דירוג, קרי רמות 3 ו-8, המוזכרות בסולם שנקבע בהסכם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת עמדת הארגון כי רמות אלה הן חלק מסולם הדירוג וניתן לאייש אותן ככל רמה אחרת, והמדינה ערערה על פסק דין זה. בית הדין לעבודה קבע כי הסעיף בהסכם הקיבוצי הקובע את סולם הדירוג שייך לחלק המחייב בהסכם, ולכן ניתן להביא ראיות לפרשנותו. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של הסכם בעל פה לצד ההסכם הכתוב, לפיו רמות 3 ו-8 לא יאוישו במהלך תקופת ההסכם. עוד קבע בית הדין כי "מסקנות המשל", המוזכרות בהסכם הקיבוצי, אינן קובעות כי אין לאייש דרגים אלה, אלא עוסקות רק ב"תרגום" מהסולם הישן לסולם החדש. בית הדין הדגיש כי יש לפרש הסכם קיבוצי בהקשר התעשייתי בו נעשה, ובמקרה זה נראה כי הצדדים היו ערים לכך שמועד הכנסת הסולם החדש נקבע ליום 1.4.1973 ולא קודם לכן, ועל כן העובדה שרמות 3 ו-8 לא אוישו לפני מועד זה אינה יכולה להוות תביעה. עוד קבע בית הדין כי הוראה בהסכם קיבוצי הקובעת סולם דירוג היא הוראה מחייבת ולא נורמטיבית, ולכן ארגון העובדים שהוא צד להסכם אינו רשאי לדרוש להוסיף או לשנות את הסולם במהלך תקופת ההסכם, אך הסולם מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם. בנוסף, קבע בית המשפט כי החובה לנהוג בתום לב למימוש ההסכם וההנחה כי הוראות ההסכם מכוונות לתוצאות, מטילות על הצדדים להסכם, את החובה לנהל משא ומתן משמעותי בתום לב ליישום ההוראה בהסכם הקובעת סולם דירוג, גם בהיעדר הוראות בדבר "השמה" או "איוש". לבסוף, קבע בית המשפט כי רמות 3 ו-8 הן חלק מסולם הדירוג וכי על הצדדים להסכם לנהל משא ומתן משמעותי ובתום לב בנוגע לאיוש העובדים, ועל כן דחה את הערעור, אך שינה את פסק הדין ההצהרתי.