ת"א 25614-06-15

תקציר

בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי הנתבעים, חיים וחברתו, הפרו את חובתם הסטטוטורית לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, שיווק השקעות וניהול תיקי השקעות. בית המשפט הורה לחיים ולחברה לשלם לקרן פיצויים בסך 139,000 ₪, צמודים למדד בתוספת ריבית סטטוטורית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום. בית המשפט דחה את טענותיהם של כל התובעים האחרים, וקבע כי הם לא הצליחו להוכיח את עילות התביעה שלהם. בית המשפט דחה גם את התביעה נגד עירית, אשתו של חיים, וקבע כי לא היה לה קשר ישיר עם מי מהתובעים והיא רק בעלת מניות בחברה. עיקר המחלוקת בתיק נסבה סביב השאלה האם התובעים ידעו והסכימו למידת הסיכון בניהול השקעותיהם על ידי חיים. בית המשפט מצא כי קשה להאמין לגרסת התובעים, לפיה התקשרו עם חיים לצורך השקעות סולידיות ושמרניות, נוכח מעורבותם בשוק ההון. בית המשפט קבע כי חיים לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לתחילת ההתקשרות, שכן לא תיעד את ההסכמה לגבי אפיקי ההשקעה כנדרש בחוק. לפיכך, בתחילת תקופת החוזה, מצא בית המשפט לטובת התובעת קרן כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החוק על ידי חיים לבין הנזק שנגרם. עם זאת, בית המשפט מצא כי מעבר לששת החודשים הראשונים להתקשרות, טענת התובעים כי לא ידעו על הפעולות בחשבון אינה משכנעת. בית המשפט ציין את ההתכתבויות הרבות בין הצדדים, מהן עולה מעורבותם הנרחבת של התובעים בניהול ההשקעות. בית המשפט ייחס לתובעים רשלנות תורמת, והעריך אותה בשיעור גבוה משמעותית מאשר במקרה קודם עליו הסתמכו התובעים, בשל תקופת ההתקשרות הארוכה יותר והיכרותם של התובעים בתחום. בית המשפט קבע כי פרק זמן סביר למעקב ובדיקה של מצב החשבון הוא חצי שנה מיום תחילת החוזה. לפיכך קבע בית המשפט כי לאחר חצי שנה פעל חיים בידיעתם ובהסכמתם של סוכניה של קרן, דוד, לילך ושלי. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט את סכום ההפסד שישה חודשים לאחר תחילת ההתקשרות, שעמד על 139,000 ₪. לבסוף, התייחס בית המשפט לסוגיית ההוצאות, תוך התחשבות בהתנהלות הפרוצדורלית החריגה של שני הצדדים. נוכח הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק, קבע בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.