ע"א 133/72

תקציר

בית משפט השלום הורה על פינוי שוכר מדירה בשל הפרת תנאי חוזה השכירות למגורים. עם זאת, בית המשפט הציע סעד מן הצדק אם השוכר שילם למשכיר 2,500 לירות כפיצוי. שני הצדדים ערערו על החלטה זו – בעל הבית ביקש פינוי ללא תנאי, ואילו השוכר ביקש לבטל את הפינוי. בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, פסק לטובת השוכר וקבע כי מדובר בהפרות מינוריות שאינן מצדיקות חיוב כספי. אולם בית המשפט העליון, שאישר את החלטת בית משפט השלום, הגיע למסקנה כי הפרות הדייר נמשכו תקופה משמעותית ולא נלקחו ברצינות מספקת על ידי בית המשפט המחוזי. דעת הרוב קבעה כי זכותו של המשכיר לפינוי היא מוחלטת והתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעת המצב הכלכלי אינה חוקית. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך לכבד תנאים חוזיים, וכי אין לתמרץ את השוכרים להפר אותם. השופט מני, שהוביל את פסק הדין, הדגיש את הנזק שנגרם למשכירים כתוצאה מהפרות של השוכרים ואת הצורך להכיר בזכותם לשכירות חופשית. משכך, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של המשכיר, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום, לרבות את התנאי הכלכלי לסעד. השוכר חויב לשלם למשכיר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 לירות.