ע"פ 1324/23

תקציר

בפסק דין מפורט התייחס בית המשפט לערעורים בערעור שעסק בסוגיות מורכבות של מהימנות והשפעות נפשיות על העדות. במוקד התיק נסובה אירוע בו הואשם המערער בעבירות מין במתלוננת, שאובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית. בית משפט קמא הרשיע תחילה את המערער במעשה מגונה בכוח, אך זיכה אותו מאישומים חמורים אחרים, בשל ספקות לגבי עדותה של המתלוננת והסתמכותה הבלעדית ללא ראיות תומכות. גרסתה של המתלוננת לאירועים נתמכה על ידי עד ראייה שהעיד כי ראה מאבק, ושרידי זרעו של המערער נמצאו על גופו של המתלונן. ערכאת הערעור בחנה האם ייתכן שההפרעה הנפשית של המתלוננת השפיעה על תפיסת המציאות שלה, מה שהוביל לספקות אם עדותה משקפת את האירועים בפועל. חרף טענות הפוכות, אישר ערכאת הערעור את החלטת בית משפט קמא, תוך שימת דגש על משקלן של ראיות חיצוניות ועל שקילתו הקפדנית של בית משפט קמא את עדותה של המתלוננת. פסק הדין התחשב גם בעדויותיו המתפתחות של המערער ובחוסר העקביות. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא בסיס מספיק לבטל את ההרשעה במעשה מגונה או להחזיר את האישומים בעבירות חמורות יותר, תוך מתן עדיפות לזהירות בהתחשב בממצאיו של בית משפט קמא ובראיות התומכות שהוצגו. ערעורו של המערער על זיכוי נדחה, ואילו ערעור המדינה נדחה אף הוא.