ע"א 92/71

תקציר

פסק הדין סובב סביב תאונת דרכים טרגית שהביאה למותו של פנחס ברום, שנדרס על ידי משאית. המחלוקת המרכזית הייתה בדבר חלוקת האחריות בין נהג המשאית (המערער), לבין מדינת ישראל, שהייתה אחראית למצבו הלקוי של הכביש בו אירעה התאונה. בית המשפט המחוזי הטיל תחילה על נהג המשאית את האחריות הבלעדית בשל רשלנותו הרבנית, ובכך פטר את המדינה מכל אחריות. עם זאת, בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, קבע כי הן המערערת והן המדינה חולקות את האחריות לתאונה. בית המשפט העליון הכיר ברשלנותו של נהג המשאית, שכללה אי שמירה על מרחק בטוח מהקטנוע עליו רכב המנוח ואי מתן תשומת לב מספקת לדרך שלפניו. עם זאת, בית המשפט גם הכיר בכך שהמדינה התרשלה בחובתה לתחזק את הכביש במצב תקין, מה שהוביל למצב מסוכן. בור מפתח בכביש, שגרם לנפילת המנוח, היווה גורם משמעותי בתאונה. פסק הדין דן בהרחבה במושג הקשר הסיבתי בתיקי רשלנות. בית המשפט קבע כי רשלנותו של נהג המשאית, גם אם חמורה, אינה מנתקת בהכרח את הקשר הסיבתי לרשלנות קודמת של המדינה. הודגש כי מעשהו המתערב של צד שני, במקרה זה נהג המשאית, לא תמיד מנתק את הקשר הסיבתי בחזרה לצד הרשלן הראשון (המדינה). בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים שבהם הופר כלל ההזדמנות האחרונה, ורמז כי רשלנות המדינה עדיין יכולה להיחשב כגורם תורם. יתר על כן, בפסק הדין הודגש כי רשלנות המדינה יצרה סיכון צפוי לתאונות, ומותו של המנוח נופל בגדר סיכון זה. לפיכך, חבות המדינה נותרה על כנה. עוד ציין בית המשפט כי ידיעתו של נהג המשאית על מצבו הלקוי של הכביש אינה פוטרת אותו מאחריות, במיוחד נוכח נהיגתו הרשלנית. מבחינת חלוקת האחריות קבע בית המשפט העליון כי המערערים (נהג המשאית, מעסיקו וחברת הביטוח) יישאו ב-80% מהאחריות, ואילו המדינה תישא ב-20% הנותרים. בית המשפט דחה גם את הטענה כי המנוח עצמו התרשל, ולא מצא כל ראיה שתתמוך בטענה זו. משכך, התקבל הערעור באופן חלקי, תוך הטלת אחריות משותפת בין המערערים לבין המדינה. המדינה חויבה לפצות את המערערים בהתאם, בעוד שהמערערים היו אמורים לשאת בהוצאות הערעור בעניינם של יתר המשיבים.