ע"א 434/73

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד על החלטת ועדת ערר שהוקמה מכוח חוק נפגעי רדיפות הנאצים (VNPL), התשי"ז-1957, בנוגע לתביעתו של יעקב ברנט, ניצול שואה, לפיצוי כספי בשל נכויות שנבעו מרדיפתו על ידי הנאצים. תביעתו של ברנט אושרה חלקית על ידי הרשות המוסמכת, קרי המשיב, אך שני הצדדים ערערו לוועדת הערר של VNPL. הוועדה פסקה לטובת ברנט, וייחסה את נכותו במלואה לרדיפות הנאצים, והמשיבה ערערה על החלטה זו בערעור שכנגד. בית המשפט העליון קבע כי הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין רדיפת הנאצים מוטל על התובע. כן הבהיר בית המשפט את חלוקת האחריות בין הרשות המוסמכת (המשיב) לבין הוועדה הרפואית בבחינת תביעות נכות לפי התקשי"ר. על הרשות המוסמכת מוטלת המשימה לקבוע את קיומה של נכות ואת הקשר שלה לרדיפות הנאצים, ואילו הוועדה הרפואית קובעת את דרגת הנכות. החלטת המשיב בדבר הקשר הסיבתי בין רדיפה לנכות צריכה להתבסס על הראיות שהוצגו ואינה כבולה למגבלות החלות על שיקולי הוועדה הרפואית בענייני גיל, מין או מקצוע. במקרה זה קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב ואישר את קביעתו כי רק מחצית מנכותו של ברנט נגרמה כתוצאה מרדיפות הנאצים, בהתבסס על ראיות רפואיות. בית המשפט גם קבע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות בשתי רמות הערעור. השופט י' כהן הוסיף הערה המדגישה כי תקנה 15 לתקנות VNPL נועדה לתקן את העיוותים האפשריים בקביעת אחוזי הנכות ואינה קשורה לקביעת סיבת הנכות. ההחלטה ניתנה ב-27 בפברואר 1974.