ע"א 2644/07

תקציר

פסק דין זה עוסק בערעור בדבר חששו של המערער מפני משוא פנים כלפי חבר הוועדה הרפואית העליונה, שהיתה אמורה לקבוע את דרגת נכותו של המערער. המערער הוכר כנכה לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, אך ביקש שהתיק יידון מחדש בפני חבר ועדה אחר בשל משוא פנים פוטנציאלי הנובע מהכרה קודמת בנכותו על ידי ועדת ערר. בא-כוח המערער ניהל מגעים עם חבר הוועדה בנוגע להחלטה הקודמת ולאופייה המחייב, שהובילו לבקשת הפסילה של בא כוח המערער, שנדחתה. הדבר הביא לעיכוב הדיון ולהחלטה שהתקבלה לאחר מכן כי הוועדה אינה יכולה להכריע בערר בשל חוסר שיתוף הפעולה של המערער. המערער טען כי הצהרותיו ושאלותיו של חבר הוועדה מצביעות על הטיה שתביא לקביעה בלתי הוגנת של מוגבלותו. בית המשפט דן בשני היבטים של משוא פנים, הראשון הוא ניגוד עניינים והשני הוא דעה קדומה הנוצרת באמצעות התבטאויות של חבר ועדה. האחרון נחקר גם באמצעות מבחן "האפשרות הממשית", הקובע האם קיימת אפשרות ממשית אובייקטיבית לחוסר יכולתו של החבר לדון ולהכריע בתיק בהגינות. המבחן מוחל בדרך כלל על שופטים, והשאלה כאן היא אם הוא צריך לחול גם על חברים בגופים מעין שיפוטיים באותה חומרה. בסופו של דבר, השופט במקרה זה מחליט כי אין אפשרות ממשית למשוא פנים וכי שאלותיו ואמירותיו של החבר אינן במקומן, אך אינן מצביעות על הטיה שתשפיע על תוצאת התיק. הערעור נדחה, והמערער מוזמן לשוב לוועדה לדיון מהותי. ההחלטה מחזקת את הרף הגבוה לביסוס משוא פנים ואת חזקת המקצועיות והאובייקטיביות המוקנית למקבלי ההחלטות במקרים כאלה.