תמ"ש 25034-11-14

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת בשאלה האם ניתן לקשור מזונות ילדים בתביעת גירושין, ובסוגיות של סמכות שיפוט בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בית הדין הרבני. השופט פותח ומציין כי יש לדחות את הבקשה לדחיית התביעה מחוסר סמכות עניינית. לאחר מכן משרטט השופט את העיקרון הוותיק המקובל במשפט הישראלי, לפיו לא ניתן לחייב מזונות ילדים בתביעת גירושין בבית הדין הרבני, וכי פסקי הדין האחרונים של בית המשפט העליון, בג"ץ 6929/10 ובג"ץ 5933/14, לא שינו עיקרון זה. השופט מפנה להחלטתו של השופט אלון במקרה דומה, התומכת בדעה כי פסיקות בית המשפט העליון האחרונות אינן משנות את העיקרון הקיים. יתרה מכך, השופט מפנה לשני פסקי דין נוספים של בית המשפט העליון, בג"ץ 8533/13 ובג"ץ 4407/12, המחזקים את העיקרון לפיו לא ניתן לחייב מזונות ילדים בתביעת גירושין. משכך, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון במקרה זה במזונות ילדים, ועניין זה מצוי בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד מזכירה השופטת כי שני הצדדים בתיק זה פעלו בחוסר תום לב, אך אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. לבסוף, השופט מורה לנתבעת לשלם לתובעים תשלום מזונות חד פעמי בסך 3,500 שקל, וקובע כי החלטה על מזונות זמניים תתקבל לאחר שמיעת הצדדים במועד שנקבע.