ע"א 2486/04

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט בוחן שתי סוגיות מרכזיות הקשורות לתקופת ההתיישנות. ראשית, טענו המשיבים כי יש לדחות תביעה בגין אי תשלום שכר טרחה בתוך פרק הזמן הנדרש, וטענו כי קבלת האגרה לאחר המועד האחרון אינה מכשירה את ההליך, ובכך מותירה את התביעה ללא הגשה. עם זאת, בית המשפט דחה עמדה זו, וקבע כי תביעה תלויה ועומדת נותרה בתוקף למרות סוגיות של תשלום אגרה, אלא אם כן החלטה שיפוטית מחייבת את דחייתה. בית המשפט הפנה לסעיף 90 לחוק בתי המשפט ולרוח תקנה 2(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), והדגיש כי סוגיות שכר טרחה אינן פוסלות תביעה כברירת מחדל; יש צורך בפעולה משפטית לפיטורים. שנית, באשר לשאלה האם בקשת רשות להתגונן כמוה כ"תביעה" לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הגיע בית המשפט למסקנה שלא. בקשת רשות ההגנה של המערערת, שכללה תצהיר המזכיר תביעות שכנגד פוטנציאליות, לא נתפסה כ"תביעה" או "פעולה" ממשית שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. משכך, קבע בית המשפט כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וציין כי עצם ההודעה על הכוונה להגיש תביעה אינה מספיקה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות. לפיכך, הועבר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאלה האם חלקים מהתביעה התיישנו, תוך מתן שיקול דעת האם סוגיה זו תיפתר כעניין מקדמי או לצד יתר היבטי התביעה. הן השופט רובינשטיין והן השופט פרוקצ'יה הסכימו עם נימוקיה של השופטת נאור, והדגישו את חשיבות הבטחת זכותם החוקתית של בעלי הדין לגישה לצדק, גם כאשר חלים עיכובים טכניים בתשלום שכר הטרחה.