ע"א 33150-02-12

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור ומקבל את הערעור שכנגד. הערעור מערער על החרגת המנוח ממכירת נכס ועל חוסר מודעותו לסעד העיקרי המבוקש בתביעה. בעוד השופטים מסכימים כי הממצאים העובדתיים בנקודות אלה אינם יכולים לעמוד, הם קובעים כי המנוח היה מודע לניסיונות המכירה ולסעד העיקרי. מנגד, הסכם שכר הטרחה בין המערער (עורך דין) לבין המנוח אינו מכסה טיפול בעסקת מכר, ושכר הטרחה בשיעור של 20% בתוספת מע"מ שדרשה המערערת עבור שירותיו לא היה מוצדק וגרם לקריסת יחסי עורך דין-לקוח. השופטים מדגישים כי לקוחות יכולים להפסיק את התקשרותם עם עורכי דין בכל עת כל עוד מובטח תגמול הולם עבור השירות הניתן. במקרה דנן, דרישת הבעלים לסלק את הסעד העיקרי מהתביעה הייתה מהותית ולגיטימית, וסירובה של המערערת להסתגל לשינוי הנסיבות גרם ללקוחות לאבד הזדמנות עסקית. הערעור שכנגד מתייחס לסכום שכר הטרחה שבית משפט קמא הורה למשיבים לשלם למערערת, אשר פסק הדין מפחית ממנו באופן משמעותי. השופטים מסכימים כי המערער לא סיפק הצדקה מספקת לשכר טרחה גבוה מזה שכבר קיבל מהמשיבים. לבסוף, פסק הדין מציין כי דרישותיה והתנהלותה הבלתי סבירה של המערערת הובילו למשבר אמון, המצדיק את החלטת המשיבים להסיר את הסעד העיקרי.