בר"מ 4091/15

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם שאפשר הגשת תביעה ייצוגית נגד עיריית נצרת עילית. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי השופט נ' מוניץ ביום 11.5.2015, קיבל את טענת התובעת כי העירייה גבתה שלא כדין דמי פינוי אשפה מעסקים מקומיים. על פי פסק הדין, האגרה הוטלה ללא הבחנה וללא הבחנה על בסיס כמות או סוג הפסולת המיוצרת, ויתרה מכך, היא כפלה תשלומים שכבר כוסו בארנונה. בית משפט קמא אישר את התביעה הייצוגית בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה ורשלנות, ומצא טעם בטענה כי לעירייה לא הייתה הצדקה לגבות את האגרה במתכונתה הנוכחית. פסק הדין נשוא הערעור דחה את בקשת העירייה, בטענה כי בית המשפט קמא קיבל את ההחלטה הנכונה. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה האם העירייה יכולה לגבות אגרת פינוי אשפה מכל העסקים שבתחומה מבלי להגדיר קריטריונים שיבטיחו כי האגרה תיגבה רק מעסקים המייצרים פסולת עודפת. בית המשפט אישר את קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה סביר להניח שהעירייה הפרה את החוק בכך שלא הבחינה בין כמויות פסולת בסיסיות ומופרזות במבנה אגרות פינוי האשפה שלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי פרשת עיריית חולון, שקבעה את המתווה לאגרות אלה, הייתה צריכה להספיק כדי שהעירייה תתקן את חוקי העזר שלה בהתאם, אך היא לא עשתה כן. בית המשפט אף הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי טענת העירייה – לפיה האגרה כיסתה באופן חלקי בלבד את עלויות השלכת פסולת תעשייתית – אינה מצדיקה הטלת אגרה בלתי מורשית. לבסוף, סירב בית המשפט העליון להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להכריע בתיק מבלי לשמוע ראיות כלשהן, מתוך סברה כי פסק הדין מוצדק. כתוצאה מכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והעירייה חויבה בהוצאות המשפט של התובע.