ח"א 1/79

תקציר

המערערת, המנהלת מפעלים לניקוי יבש, פנתה למועצת ההגבלים העסקיים בבקשה לאישור חוזה אחיד בתנאים מגבילים, כנדרש בחוק החוזים האחידים, התשכ"ד-1964. המועצה אישרה את החוזה לשלוש שנים בשנת 1974, והמערערת הגישה בקשה נוספת בשנת 1977. בקשה חדשה הוגשה עם שינויים מסוימים, אך היא נדחתה משום שכללה סעיף שהגביל את אחריותה של המערערת לפריטים שאבדו, ניזוקו או נהרסו ונותרו בטיפולה, ולמעשה פטר אותה מאחריות ברוב המקרים. הסעיף גם עודד לקוחות לרכוש ביטוח בשווי מלא של הפריטים מהמערערת, אך לא סיפק מידע מספק על תנאי ביטוח זה ותעריו. המערערת ערערה על החלטת המועצה, בטענה כי הלקוחות יכולים פשוט לקחת את עסקיהם למקום אחר, וכי היה על המועצה לאשר את יתר התנאים הלא בעייתיים של החוזה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם המועצה כי הסעיף המגביל אינו הוגן כלפי הלקוחות ומעניק יתרון בלתי הוגן למערערת. עם זאת, בית המשפט קבע כי היה על המועצה לאשר את יתר תנאי ההתקשרות, ולהחזיר את העניין למועצה להכרעה בנקודות אלה. המערערת חויבה לשלם למשיבים הוצאות בסך 20,000 ל"י. השופט שמגר, בחוות דעת נפרדת, הסכים עם ההחלטה והדגיש כי חוק החוזים האחידים נועד להגן על הצרכנים מפני תנאי חוזה אחידים עושקים, וכי הגבלת האחריות הכספית במקרה זה מהווה ניצול לרעה של מעמדה של המערערת כנותנת שירותים.