ת"א 16556-06-13

תקציר

סמכותו של בית המשפט לחייב תובע להפקיד ערבות נובעת משני מקורות: תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 353א לחוק החברות. תקנה 519 מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב להורות לתובע להמציא ערבות להוצאות הנתבע, בהתחשב במטרת התקנה, ולאפשר גישה לערכאות. זהו אמצעי חריג, הננקט בזהירות כדי להימנע מפגיעה בגישה לצדק. סעיף 353א חל באופן ספציפי על חברות, ומקנה לבית המשפט סמכות להורות על ערבות להוצאות הנתבע אם אחריות החברה מוגבלת, לבקשת הנתבע. ההוראה נועדה להבטיח את זכותו של הנתבע לקבל הוצאות במקרה של ניצחון, ולמנוע תביעות סרק. במקרה הנדון, הדוחות הכספיים של המשיב, רישומי הבנק ונכסים אחרים מצביעים על יכולת כלכלית מספקת לכסות את הוצאות הנתבע. בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו לוותר על דרישת הערבות, תוך איזון בין עשיית צדק לבין הבטחת זכויות הנאשם. מאחר שהמשיב הוכיח יכולת לשלם, ואין הצדקה לשחרור בערבות, הבקשה נדחית. הוצאות לא ייפסקו למי מהצדדים, בהתחשב בהגשה המשלימה של המשיב.