ת"א 44139-05-24

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את עתירת המבקש מבלי להידרש לתשובה, בקובעו כי העתירה נעדרת שחר נוכח התקדימים המשפטיים הקיימים. עמדת העותר, אף שנתמכה בכמה פסקי דין פרוצדורליים, נמצאה בסתירה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין Marciano v. מדינת ישראל, שנחשבת סמכותית יותר. ההחלטה הושפעה מכך שמאז התפתחו התקנות הפרוצדורליות שעליהן ציטט המבקש, במיוחד עם השינויים מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאלה של שנת 2018, המייתרות חלק ממסקנות העבר. בית המשפט ציין כי מבחינה היסטורית, לא הייתה הגבלה מחייבת על מומחים להסתמך על עדות שנייה או בלתי קבילה בגיבוש חוות דעתם. הדבר עולה בקנה אחד עם ההלכה הישראלית והאמריקאית כאחד, המתירה למומחים רפואיים לבסס את חוות דעתם על עדות כזו, בתנאי שהתשתית העובדתית מבוססת בראיות קבילות. בית המשפט שב והדגיש כי עיקרון זה חל הן בהקשרים אזרחיים והן בהקשרים פליליים, תוך התייחסות לאופן שבו בתי המשפט קיבלו בעבר חוות דעת מומחים המבוססות על מידע מאומת של צד שלישי. ראוי לציין כי בית המשפט השווה את ההבדלים הפרוצדורליים בין המומחים לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבין מומחים כלליים לסדר הדין האזרחי, והדגיש כי לאלה מתאפשרת גישה רחבה יותר לחומרים, לרבות חוות דעת של בעלי דין, כדי להבטיח הערכות מקיפות. בעוד שהמבקש טען כי תקנה 132 מגבילה את הסתמכות המומחים על עדויות מסוימות, בית המשפט חלק על כך, וציין כי אין לשון חקיקתית או רגולטורית המטילה מגבלות כאלה במפורש. תקנות חדשות הקלו עוד יותר את האילוצים הללו, ואפשרו למומחים שמונו על ידי בית המשפט שיקול דעת משמעותי בבחינת ראיות. טענת העותרת בדבר תוקפה של חוות דעתה של גב' בן-נון נדחתה אף היא מן הטעם שמומחיותה הלא-רפואית רלוונטית, והעדר בחינה ישירה שלה נשא על משקלה של חוות הדעת ולא על קבילותה. משכך, הבקשה נדחתה ללא צו הוצאות, ובכך הסתיים פסק הדין שניתן שלא בפניו ביום 29.8.24.