ע"א 3876/98

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכות. המערער, ששירת בצה"ל בשנים 1988-1991, טען בשנת 1996 כי בעיותיו הנפשיות נגרמו עקב שירותו הצבאי, אך נדחה מחמת התיישנות. החוק קובע כי יש להגיש תביעות כאלה בתוך 3 שנים מיום השחרור, אך המערער טען כי מחלת הנפש שלו היא סדרה הדרגתית של אירועים שהוא לא יכול היה לאבחן באופן מיידי. בית המשפט קבע כי במקרים של מחלת נפש יש להסתפק בתיעוד התוצאה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, גם ללא פירוט האירועים שגרמו לה. פסק דין זה מתבסס על פסקי דין קודמים המרחיבים את פרשנות המונח "חבלה" כך שתכלול גם מחלת נפש והלם נפשי. מאחר שהוועדה הכירה בכך שמסמכי המערער מהווים תיעוד של התוצאה, הורה בית המשפט למשיב לשקול את טענת המערער לגופה. השופטים בן-שלמה ורובינשטיין הסכימו עם פסק דינו של השופט גרוס, שהוביל לקבלת הערעור ללא צו להוצאות.