ב"ל 16467-09-20

תקציר

התובע, עובד, תבע את המוסד לביטוח לאומי להכיר בפציעותיו בגב ובצוואר כפגיעות עבודה. בית הדין הכיר בפגיעת הגב של התובע כפגיעה בעבודה שנגרמה באמצעות מיקרוטראומה – פיקציה משפטית המפצה עובדים על פגיעות שלא נגרמו בתאונות עבודה טיפוסיות או שהוגדרו כמחלות מקצוע. החלטת בית המשפט נשענה על שלושה ממצאים מרכזיים. ראשית, התובע הוכיח קשר סיבתי של לפחות 50% בין ליקוי הצוואר שלו לבין תנאי העבודה, ועונה על הדרישה החוקית לתביעות מיקרוטראומה. שנית, מנגנון הפגיעה התיישר עם מיקרוטראומה, הכוללת פעולות חוזרות ונשנות לאורך תקופה ממושכת. עבודתה של התובעת כללה הרמת ארגזי כתפיים ומשיכת עגלה במעלה המדרגות, דבר המחייב תנועות צוואר קטנות תכופות ומתמשכות. פעולות אלה, יחד עם כהונה של שבע שנים, ביססו בסיס עובדתי למיקרוטראומה. לבסוף, בית הדין מצא קשר סיבתי רפואי בין תנאי העבודה של התובע לבין פגיעה בצוואר, תוך הסתמכות על חוות דעת מומחה מפורטת. המומחה ייחס את השינויים האנטומיים של התובעת בעמוד השדרה הצווארי לפגיעות עבודה קלות, כאשר תנאי העבודה השפיעו באופן משמעותי של למעלה מ-20% על הליקויים. טענת הנתבע לקיומה של עילת נזק חלופית נדחתה מאחר שלא שלחו שאלות הבהרה למומחה. בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה, והפגיעה בעמוד השדרה הצווארי של התובעת הוכרה כפגיעה בעבודה באמצעות מיקרוטראומה. הנתבע חויב לשאת בהוצאות התובעת, וניתן לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.