ע"א 13927-03-15

תקציר

פסק הדין, המבוסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דוחה את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט קמא, שהעדיף את קובי. פסק דינו של בית משפט קמא היה יסודי ומנומק היטב, לרבות קביעות עובדתיות חד משמעיות לגבי התנהלות הצדדים בחברה. קביעות אלה התבססו בעיקר על עדויות הצדדים ורואה החשבון שניהל את ענייני החברה. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שהיו מפורטים ומנומקים, ולא ראתה עילה להתערב בהם. הנושא המרכזי היה חובת החזר הלוואה, כאשר המערערים ניסו להימנע מכך באמצעות שיקולים טכניים. עם זאת, בית המשפט ראה התנגדויות אלה כפורמליות ולא מהותיות. אכן, נקבע כי כספי ההלוואה הוזרמו לחברה כמוסכם, וטענות המערערים כי לא הוזרמו נדחו. זאת ועוד, נדחו גם טענות המערערים בדבר זהות המגייסים, שכן בית המשפט הכיר במקור הכספים כקובי, שפעל באמצעות גורמים אחרים להעברה. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים לקיזוז, שכן הם לא הביאו ראיות התומכות בטענותיהם, והסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 2010 הפריך אף הוא טענות אלה. אשר לריבית על ההלוואה, אישר בית המשפט את פסק דינו של בית משפט קמא, אשר חייב את המערערים לשלם ריבית באופן אישי, גם אם החברה הייתה אמורה לפרוע את החוב. השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם לדחות את הערעור ולפסוק לקובי הוצאות משפט בסך 40 אלף שקל. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והוא מחייב.