תמ"ש 66212-05-19

תקציר

התיק שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת להעברות כספים מהתובעים לנתבעים. התובעים, ההורים, טענו כי העברות הכספים לבנם וכלתם (הנתבעים) היו הלוואות שיש להחזירן, ואילו הנתבעים טענו כי הכספים ניתנו להם במתנה. מערכת היחסים בין הצדדים, שהתאפיינה בחום ובדאגה, כללה מתן מתנות וסיוע כספי. ההעברות המדוברות בוצעו בשנים 2012 (העברה ראשונה) ו-2017 (העברה שנייה) ושימשו את הנתבעים לרכישת נכסי מגורים. בהעברה הראשונה מצא בית המשפט כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה. היעדר הסכם בכתב, לצד הימנעותם של התובעים מלהביא ראיות לכך שנושא ההחזר נדון אי פעם עם הנתבעים או כי הנתבעים היו מודעים להלוואה, תמכו בטענת הנתבעים כי מדובר במתנה. גם עדויותיהם הסותרות של התובעים והיעדר אינדיקציות חיצוניות להלוואה החלישו את טענתם. עם זאת, לגבי ההעברה השנייה, בית המשפט פסק לטובת התובעים. ראיות נוספות להעברה זו, לרבות מסרונים בין הנאשמים, הראו כי הכסף נועד לשמש כהלוואה לסיוע ברכישת הדירה של הנתבעים. פירעון חלק מהכסף זמן קצר לאחר ההעברה תמך עוד יותר בטענת התובעים. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעים הצליחו להפריך את חזקת המתנה בגין ההעברה השנייה. למרות שדחה את הטענה בדבר ההעברה הראשונה, קבע השופט כי על הנתבעים להשיב לתובעים סכום סמלי של 75,000 ₪ בגין ההעברה השנייה. סכום זה היה אמור להיות משולם בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪ החל מספטמבר 2021. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם המשפטיות. פסק הדין נועד לעודד את הצדדים, למען נכדיהם, להחזיר את הקשר החם ממנו נהנו בעבר.