א"פ 24576-10-24

תקציר

ניתוח משפטי של הפסיקה והעקרונות: עקרונות משפטיים הנגזרים מהטקסט: א. סמכות בית המשפט לפי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות - לבית המשפט סמכות שיקול דעת רחבה לנקוט באמצעים לשמירה על האינטרסים של קטינים, חסרי יכולת וחסרי כשירות, לרבות מינוי אפוטרופוסים ופעולות הגנה אחרות (סעיף 68(א)). - בית המשפט יכול לפעול על פי בקשת בעלי עניין או נציגים משפטיים כדי להבטיח את רווחתו של האדם. - סמכותו של בית המשפט משתרעת על מתן טיפול רפואי, אך רק כאשר הדבר מוצדק בהכרח, הנתמך בחוות דעת רפואית, במיוחד כאשר אמצעים אלה משפיעים על רווחתם הגופנית או הנפשית (סעיף 68(ב)). B. הזכות לשלמות הגוף ולאוטונומיה אישית - פסיקת בית המשפט העליון מדגישה כי לכל אדם עומדת זכות יסוד שלא להיגרם לו נזק גוף ללא הסכמה, הכוללת את הזכות לסרב לטיפול רפואי, לרבות בדיקות פולשניות (ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל). - זכות זו מעוגנת בהקשר הרחב יותר של חירות אישית, המוכרת בישראל כזכות חוקתית ואנושית, שמקורה בעקרונות של כבוד האדם וצלם אלוהי של אדם (ע"א 548/78; CA 4/82). - התקדים מדגיש כי טיפולים רפואיים הכרוכים בפגיעה מחייבים הסכמה מרצון, וכפייה מנוגדת לזכויות הליבה של הפרט (ע"א 67/66 ט' שטיינר ואח' נ' בר-חי ואח'). ג. היקף ומגבלות ההתערבות הרפואית לאנשים עם מוגבלות - מקרה "הכליה" מבהיר כי לאפוטרופוסים יש סמכות לקבל החלטות רפואיות, כולל שימוש באמצעים הנחוצים לבריאות ולהחלמה, המשקפים חובה לפעול לטובת האינטרסים בדומה להתנהגות הורית מגוננת ואכפתית. - אמצעים רפואיים שנועדו לשמור על רווחתם הנפשית או הגופנית – גם אם הם פולשניים – מצויים בסמכות האפוטרופוסים ובית המשפט, ובלבד שאמצעים אלה נחוצים וראויים (ר"ע 698/86, 151/87, 184). ד. כיבוד רצונו של האדם חסר היכולת או חסר היכולת - הפסיקה מדגישה את החשיבות של כיבוד רצונו המפורש של הפרט, במיוחד כאשר הוא מצהיר במפורש על סירובו, גם אם האדם אינו כשיר משפטית. - העמדה הסמכותית היא להימנע מכפייה ולהעניק עדיפות לשיתוף פעולה מרצון, בהתאם לעיקרון שאוטונומיה אישית צריכה להיות עליונה אלא אם כן קיימת הצדקה משפטית או רפואית גוברת (ע"א 3108/91; ע"א 5587/97). חידושים משפטיים ומגמות בפסיקה: - הדגש על עליונות החירות האישית ושלמות הגוף, במיוחד בקבלת החלטות רפואיות הנוגעות לקטינים או לאנשים חסרי יכולת, מסמן התפתחות מתמשכת של כיבוד האוטונומיה של הפרט במסגרת אפוטרופסות וצווי בית משפט. - יישום עקרונות מהמשפט של חירויות האזרח בהקשרים רפואיים מסמל הרמוניה חדשנית של זכויות אדם עם דיני אפוטרופסות. - הגישה השיפוטית מבחינה בין הליכים פולשניים הכרחיים המוצדקים על ידי צרכים בריאותיים, לבין הליכים פולשניים המוטלים ללא הסכמה, ונוטה מאוד לדחייתם של האחרונים אלא אם כן הוכחה עילה מוצדקת משכנעת. - פיתוחו של סטנדרט פרוצדורלי לפיו לרצונות ולהבנה המובעים על ידי הפרט, או נציגיו, מקבלים משקל משמעותי בהחלטות בית המשפט, מייצג חידוש משפטי ניואנסים העולה בקנה אחד עם מסגרות זכויות האדם העכשוויות. מסקנה: המקרה משקף עמדה שיפוטית מכוונת המאזנת בין סמכות האפוטרופסות לבין כיבוד האוטונומיה של הפרט על פי החוק הישראלי. העקרונות הנגזרים מדגישים כי הליכים רפואיים פולשניים דורשים הסכמה ברורה מרצון, אלא אם כן קיים צורך מחייב – הנתמך בחוות דעת רפואית. הפסיקה של בתי המשפט ממשיכה להתפתח לקראת מתן עדיפות לחירות אישית ושלמות הגוף, תוך תמיכה בגישה שמרנית אך מגוננת להתערבויות רפואיות הכוללות אנשים מוגבלים.