ע"פ 384/80

תקציר

בעניינם של משיבים שהואשמו בקבלת נכסים גנובים, דן בית המשפט העליון בערעורים שערערו הן על ההרשעה והן על חומרת העונשים. התיק התמקד בהבחנה בין עבירות לפי סעיפים 411 ו-412 לחוק העונשין, התלויות ביסוד הנפשי של ידיעה על אופן השגת הנכסים – קרי, בדרך של "עבירה" (סעיף 411) או "עוון" (סעיף 412). המשיב מס' 1, בן-ברוך, הורשע תחילה באישום מופחת לפי סעיף 412, אך בערעור נטען כי הראיות תומכות בהרשעה לפי סעיף 411. בית המשפט מצא כי הנסיבות – כגון אופן הרכישה ואופי הסחורה הגנובה – מצביעות על כך שלבן ברוך הייתה ידיעה מספקת כי הסחורה נגנבה באמצעות פריצה, דבר המקיים את יסוד ה"פשע". כמו כן, המשיב מס' 2, טובול, הורשע תחילה בהחזקת רכוש גנוב לפי סעיף 413, אך בסופו של דבר נמצא כי היה בעל שליטה על הסחורה הגנובה בידיעה על רכישתם שלא כדין. בית המשפט העליון קבע כי יש להרשיע את שני המשיבים לפי סעיף 411, המשקף את חומרת עבירותיהם. בעקבות זאת הותאמו העונשים והוטלו עליהם עונשי מאסר בפועל שישקפו את חומרת פשעיהם. עונשו של בן ברוך של שלושה חודשים ועונשו של טובול של שישה חודשים, מעבר לזמן שכבר ריצה, הדגישו את מחויבותו של בית המשפט לטיפול בהשתתפות העבריינית בשרשרת הגניבות. פסק הדין מדגיש את חשיבותו של היסוד הנפשי בקביעת האחריות הפלילית ומבטיח מיצוי דין עם המעורבים בהפצת סחורה גנובה, ובכך תורם למאמצים רחבים יותר למניעת פשיעה.