עת"מ 48929-08-19

תקציר

פסק הדין דן בטענת העותרים כי היה על הוועדה המקומית לאשר יותר יחידות דיור ממה שאושר בתמ"א 38, שכן המספר הנוכחי אינו מאפשר לפרויקט החיזוק להיות מעשי. בית המשפט מכיר במתח שבין הכדאיות הכלכלית לבין המדיניות הכללית של הוועדה המקומית המגבילה תוספת יחידות. השופט משרטט את הרקע והתכלית של תמ"א 38, תוך הדגשת חשיבותה והצורך לאזן בין יתרונותיה וחסרונותיה. מובהר כי הזכויות לפי תכנית זו אינן מוחלטות ולמועצה המקומית שיקול דעת במתן היתרים. השופט מדגיש את השיקול הכלכלי כגורם רלוונטי, אך מציין כי הוא אינו הקובע היחיד. לאחר מכן מתייחס השופט לסמכותה של הוועדה המקומית לקבוע מדיניות כללית לבקשות לפי תמ"א 38, תוך הכרה בתוקפה וברצונה. קביעת המדיניות, לרבות מכפיל יחידות נוספות, נמצאה סבירה ומבוססת על נתונים רלוונטיים. השופט דוחה גם את טענות העותרים בדבר היעדר הפרסום וההבחנה בין פרויקטים של עיבוי להריסה. באשר להחלת המדיניות על המקרה הפרטני, מסיק השופט כי טענות העותרים אינן מבוססות, שכן הן לא הביאו ראיות מספקות לחוסר כדאיות כלכלית של הפרויקט עם מספר היחידות המאושר. עם זאת, השופט מוצא צדק בטענת העותרים כי החלטת ועדת הערר נעדרת הנמקה מספקת. לפיכך, השופט מורה להחזיר את התיק לוועדת הערר להמשך מתן הסבר בעניין זה. לבסוף, השופט מחליט שלא להורות על הוצאות כלשהן, וההחלטה מתפרסמת בהיעדר הצדדים.