עפ"ת 64855-11-21

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור תעבורה, בפרט בנוגע לרישיונות נהיגה. המערער, שהחזיק ברישיון נהיגה זר בתוקף, הורשע בנהיגה ללא רישיון תקף בישראל. שאלת המפתח היתה, האם המערער כשיר להיות "תושב ישראל", דבר שיחייב אותו ברישיון ישראלי. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער אינו תושב ישראל שכן מרכז חייו היה מחוץ לישראל, ועל כן חלה עליו תקנה 567(א)(2)(א). תקנה זו מאפשרת לתושבי חוץ בעלי רישיון זר תקף לנהוג בישראל עד שנה מיום כניסתם האחרונה לארץ. מאחר שהמערער לא שהה בישראל למעלה משנה, הוא היה זכאי לנהוג עם רישיונו הזר בעת האירוע. משכך, התקבל הערעור, והרשעתו וגזר דינו של המערער בוטלו. בית המשפט בחן גם את ההגדרה של "תושב ישראל" ומצא כי נדרשת תושבות קבע בישראל ולא רק נוכחות זמנית. ככלל, פסק הדין מדגיש את חשיבות פרשנות התקנות באופן המיטיב עם הנאשם, ומספק תובנות לגבי הגדרת "תושב ישראל" בדיני התעבורה, תוך הבטחת כי הדרישה להימצא בישראל היא משמעותית ומתיישבת עם כוונת המחוקק.