ת"א 963/04

תקציר

המחלוקת בין קיבוץ מעיין צבי לבין המועצות המקומיות זכרון יעקב ופרדיס נסובה סביב שני הסכמים משנת 1987 ומשנת 1990, בהתאמה, בנוגע להזרמה וטיהור שפכים בשטחי הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, המועצות הפרו את ההסכמים בכך שהזרימו כמויות גדולות יותר וביוב באיכות נמוכה מהמוסכם, ולכן מבקשים פיצוי כספי. בתחילה ביקש הקיבוץ גם סעד הצהרתי וצו מניעה, אך תביעות אלה ירדו לטמיון לאחר שבשנת 2007 החל לפעול בשטח הקיבוץ מכון טיהור שפכים חדש. המחלוקת העיקרית היא האם המועצות הפרו את ההסכמים, טענה שמסתמכת במידה רבה על חוות דעת של מומחה הקיבוץ, שבית המשפט מוצא אותה בלתי אמינה. בעוד חוות הדעת של המומחה ריכזה נתונים לגבי שני מתקני טיהור, בית המשפט מציין כי המועצות מזרימות שפכים רק לאחד מהם. יתר על כן, חוות הדעת מתבססת על כמויות ואיכויות משוערות ולא מדודות של שפכים, ואינה מביאה בחשבון את השפעת פעולות התחזוקה והניקיון על איכות הקולחים. בית המשפט מצדד במומחי המועצות בעניין זה, וקובע כי טענות הקיבוץ על הפרות אינן מוכחות, למעט חריגה של 30% באיכות המים בשנים 1996-1998 במתקן המטפל בשפכי מועצת זכרון יעקב, שנגרמה על ידי היקב המקומי. עם זאת, תביעת הנזיקין החוזית אינה מצליחה, שכן הקיבוץ אינו מצליח להוכיח את הנזקים שנגרמו לו לכאורה. הקיבוץ גם לא הוכיח כי היה רשאי להשתמש במים המטוהרים לכל סוג של גידול חקלאי, כנדרש בהסכמים. באשר לתביעה להתעשרות ללא עילה, בית המשפט קובע כי הקיבוץ לא החזיק די הצורך את מתקני הטיפול, דבר שהשפיע על איכות הקולחים. כמו כן, ההסכמים צפו אפשרות של שינויים בתקנים סביבתיים, והחמרת הרגולציה לאורך השנים אינה מהווה הפרה. גם טענת הקיבוץ כי היה רשאי להשקות גידולים למאכל אדם אינה מבוססת. לפיכך, התביעה להתעשרות נדחית, והקיבוץ מחויב לכסות את הוצאות המועצה המקומית פרדיס ושכר טרחת עורך דין. כל מפלגה תישא בהוצאותיה בנוגע למועצה המקומית זכרון יעקב.