רע"א 2677-04-17

תקציר

פסק הדין הנדון מתבסס על תביעה שהגישו שני משרדי עורכי דין (המבקשים) נגד מתקן אחסון (המשיבה מס' 1) וחברת הביטוח שלה (המשיבה מס' 2) לאחר ששריפה במתקן האחסון כילתה חלק מתיקי הלקוחות של המבקשים. המבקשים ביקשו פיצוי כספי בגין עלות שחזור התיקים, ואילו המשיבים ביקשו גישה לקבצים הממוחשבים – לרבות תוכנם – לצורך הערכת עלויות השחזור. בית משפט השלום בירושלים דחה תחילה את טענת המבקשים לחיסיון עורך דין-לקוח, ואיפשר למשיבים גישה לתיקים. המבקשים ערערו על החלטה זו, והעניין הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, אך הציע נימוק אחר. בעוד שבית משפט השלום ראה במשיב מס' 1 "עובד" של המבקשים – ומכאן שאינו מחויב לחיסיון עו"ד-לקוח – בית המשפט המחוזי חלק על כך, בקובעו כי החזקתו של המשיב מס' 1 בתיקים אינה מצדיקה לאפשר להם ולמשיב מס' 2 לעיין בתוכן התיקים. עם זאת, בית המשפט המחוזי אישר את ההחלטה, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת לפיה מסמכים כגון חוזים שהוכנו על ידי עורכי דין אינם כפופים בדרך כלל לחיסיון עורך דין-לקוח. המבקשים נדרשו להוכיח אחרת, דבר שלא עשו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הדגיש כי ניצחון המשיבים בערכאה הנמוכה יותר משמעו שלא היה להם צורך או הזדמנות לערער על ההחלטה, וניסיונם הנוכחי לבסס את התוצאה בנימוקים שונים היה תקף. בית המשפט התייחס בקצרה גם לטענות נוספות שהועלו, ובהן הפרת סודיות הלקוח, הגדרת "עובד" והרלוונטיות של תוכן המסמך לסוגיית השחזור, ומצא אותן ברובן בלתי משכנעות. בסיכומו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקשים חויבו בהוצאות המשיבים, תוך תנאים מסוימים לעניין גובה התשלום. בפסק הדין הובהר כי המבקשים יוכלו להעלות טענות לסודיות על מסמכים ספציפיים בבית משפט השלום, תוך שימוש בהליכים שייקבעו שם.