ת"א 30489-01-17

תקציר

בית המשפט בחן טענות מקדמיות הנוגעות להיעדר יריבות בין הצדדים, אופי הייצוג של חברה מפורקת ומעשה בית המשפט. השאלות המרכזיות היו האם יש לבטל את פסק הדין בשל טעות, הטעיה או כפייה הקשורה להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט. כמו כן נשקל פסק דינו של רשם קודם, הדוחה בקשה למכירת מקרקעין. בית המשפט מצא כי הסכם הפשרה, שניתן לו תוקף של פסק דין, היווה מעשה של בית המשפט, שסיים את התביעה ו"אטם" אותה. עוד נקבע כי העדר טענת היריבות היה מוצדק, שכן החברה, ולא התובעת, הייתה צד להליך הקודם. בנוסף, ההשלכות של פירוק החברה היו ידועות, ופסק הדין משנת 2015 אישר את הסכמות הצדדים. בהמשך לעילות לביטול פסק הדין, בחן בית המשפט האם הייתה טעות, הטעיה, איום או כפייה. בית המשפט שקל את טענת התובע כי בא כוחם היה נתון לאיומים ומידע חיוני הוסתר ממנו, מה שהופך את פסק הדין למפלה ובלתי צודק. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי לא היה לחץ או איום וכי הטעות הנטענת קשורה לכדאיות העסקה. הסכם הפשרה, על מאפייניו הייחודיים, נשקל בכובד ראש, והטענה לפגם בכריתתו נבחנה בזהירות רבה. בית המשפט לא מצא סיבה לבטל את פסק הדין, והדגיש כי מדובר בהחלטה שקולה. לפיכך, תביעת הביטול נדחתה במלואה, והתובע חויב לשלם 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין לעירייה ו-15,000 ₪ לנתבעים 2 ו-3.