ת"א 2417/00

תקציר

התובעת, חברת התרופות סמית קליין ביצ'ם שבסיסה באנגליה, משווקת בישראל תרופה נוגדת דיכאון בשם סרוקסט. שם התרופה, אריזתה ועלון המידע לרופא הם כולם סימנים מסחריים רשומים. SmithKline Beecham פיתחה תהליך חדש ליצירת המרכיב העיקרי בסרוקסאט, Paroxetine Hydrochloride Anhydrate, והגישה בקשה לפטנט בישראל. לפני אישור הפטנט החלו הנתבעים - חברת תרופות ישראלית, שותפתה לייצור ומייסד ומנכ"ל החברה - למכור גרסה גנרית של התרופה בשם Paxet (או PAXXET), עם אריזה דומה ועלון מידע כמעט זהה לרופא. סמית קליין ביצ'ם תבעה מספר צווי מניעה, כולל איסור על הנתבעים לייצר, להפיץ ולמכור את הסם המפר, כמו גם להשתמש בשם, באריזה ובעלון של סרוקסט. בנוסף, התובעת ביקשה להשמיד את כל המוצרים המפרים ופיצוי כספי. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שבקשת הפטנט של התובעת לא אושרה והחוק הישראלי אינו מאפשר תביעות כאלה עד לרישום הפטנט. בית המשפט בחן האם המצאת התובע ראויה להגנה מכוח דיני הקניין הרוחני או חוק העשרה. השופט הגיע למסקנה כי תהליך הייצור והחומר המתואר בבקשת הפטנט של התובעת אכן הפגינו חידוש וייחוד. עם זאת, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעים עשו שימוש בהמצאתם. עוד קבעה השופטת כי אין דמיון מטעה בין סימני המסחר של שתי התרופות ולא בין אריזותיהן, ולכן דחתה את הטענות בדבר הפרת סימן מסחר וגניבת עין. כמו כן, מאחר שלא הוכח מוניטין המוצר של התובעת, נדחתה גם התביעה בגין גניבת מוניטין. הטענה להפרת זכויות יוצרים בעלון המידע של הרופא נדחתה מאחר שהנתבעים הסכימו להפסיק להשתמש בו. משכך, דחתה השופטת את תביעת התובעים והורתה להם לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 100,000 ₪, כולל מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין.