בש"א 3812/97

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בדבר תוקפו של ייפוי כוח ופרשנותו של חוק השליחות. המערערת, אלמנתו של שמעון, ביקשה לעשות שימוש בייפוי כוח המסמיך לכאורה את בעלה המנוח לפעול בשם אמו המנוחה, אלגרה, להעביר את נכסיה של אלגרה לשמעון. ייפוי הכוח, שכותרתו "ייפוי כוח בלתי חוזר", העניק לשמעון את הזכות לייצג את אלגרה בעניינים הנוגעים לנכסיה שירשה בישראל. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, וקבע כי ייפוי הכוח היה אישי ולכן הפך לחסר תוקף עם מותם של אלגרה ושמעון. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי ייפוי הכוח אינו חוזר ויש לפרשו לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות כהרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר (במקרה זה, שמעון). המסמך עצמו, לטענת המערערת, היווה הסכם בכתב בין אלגרה לבין שמעון למכירת נכסיה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי ייפוי הכוח אינו מגובה בעסקת יסוד כלשהי ומהווה הרשאה כללית בלבד. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הדגיש כי אופייה האישי של שליחות מסתיים במותו של מי מהצדדים. בעוד שסעיף 14(ב) לחוק השליחות קובע חריגים לכלל זה, בית המשפט לא מצא כל ראיה לזכות או עסקה מהותית שייפוי הכוח נועד להבטיח. יתר על כן, לשונו הרחבה של ייפוי הכוח והיעדר פרטים ספציפיים אודות עסקת המכר הנטענת פעלו כנגד טענת המערערת. בית המשפט הגיע למסקנה כי ההרשאה חרגה מתחומו של סעיף 14(ב) ובצדק נקבע כפסולה על ידי בית המשפט המחוזי. משכך, נדחה הערעור, וחויב המערער בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.