ע"א 714/87

תקציר

במקרה זה של בית המשפט העליון, ביקשה המערערת לגבות חוב מהמשיב לאחר שהשקיעה 100,000$ בהתבסס על הסכם תרמית שסייע בחלקו המשיב. בתחילה הציע המשיב, לאחר היכרות קצרה, הזדמנות השקעה בחברה אמריקאית, שעבורה נחתם הסכם רשמי. המערערת העבירה את הכספים לחברה, רק כדי לגלות בדיעבד כי מרבית החתימות על ההסכם, למעט אלה של מנהל החברה והמשיב, זויפו. מנהל החברה הורשע במרמה, נכלא ולאחר מכן גורש, כך שהמערער לא יוכל לקבל בחזרה את הכספים. עם זאת, המשיב זוכה בהליך פלילי הקשור אליו ונמצא על ידי בית המשפט המחוזי כמי שאינו חייב כערב או שותף בעסק. בית המשפט העליון אישר כי המשיב לא היה שותף עסקי לפי חוק השותפויות הישראלי, שכן לא הועלו כל תשתית עובדתית או טענות קודמות התומכות בכך. החוזה הוגדר כ"חוזה ישראלי", אף שנוסח באנגלית, ולכן קשריו הבינלאומיים אינם רלוונטיים. עם זאת, בית המשפט העליון מצא את המשיב אשם בחוסר תום לב בהתחייבויות טרום חוזיות. הוא אמנם לא היה מעורב במישרין במרמה, אך מעורבותו בייזום המו"מ ובחתימה על ההסכם מתוך כוונה לעודד את המערערת להשקיע נעשתה באופן חסר תום לב. מעשיו של המשיב, לרבות עידוד המערערת שלא לגלות את ההסכם, החמירו הפרה זו. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי על מנת להעריך את אחריותו של המשיב בתרומה לנזקיו של המערער, בהתחשב בתפקידיהם של בעלי תפקידים אחרים, לרבות מנהל החברה ורשלנותו של המערער עצמו. בית המשפט העליון הורה למשיב לשלם למערער הוצאות משפט.