ע"פ 5232/10

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט את עקרון "הדיברה הפלגינאית", המאפשר לבית המשפט להעריך עדויות עדים על ידי הפרדת הצהרות אמת מהצהרות שקריות. עיקרון זה הוחל על עדותו של יוני, למרות הודאתו בכזבים בחקירות המשטרה וסתירות בבית המשפט. בית המשפט המחוזי מצא חלקים מעדותו של יוני אמינים, ונתמכו בראיות נוספות כמו המזכר של בנימין, שאישש את טענותיו של יוני בדבר תוכנית הברחת סמים. חרף טענות המערערים שנועדו לקעקע את עדותו של יוני, סבר ערכאת הערעור כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים והמהימנים של בית המשפט המחוזי. הראיות הנסיבתיות הקולקטיביות שכנעו את בית המשפט כי אחמד ובנו מוחמד היו מעורבים באופן פעיל בתוכנית הברחת הסמים. בעלותו של אחמד על מנוי טלפון חשוד והאינטראקציות הטלפוניות ביום האירוע, יחד עם קרבתו הפיזית של מוחמד ומעשיו, חיזקו מסקנה זו. התיאוריה החלופית שהציעו המערערים, לפיה התכוונו לרכוש סמים רק לאחר ההברחה, נחשבה בלתי סבירה על סמך חומר הראיות. יתר על כן, בית המשפט סירב לשנות את גזר הדין שגזר בית המשפט המחוזי, אשר נקבע מידתי ומשקף את עברם הפלילי של המערערים ואת חומרת העבירות. לפיכך, נדחה הערעור, תוך שהוא מאשר את הכרעת הדין וגזר הדין המקוריים, כפי שהוסכם על ידי השופטים ש' ג'ובראן, נ' הנדל וג' דנציגר ביום 8.4.2013.