ע"פ 1703/96

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו של סעיף 81(א) לחוק העונשין, בדבר סמכותו של בית המשפט לחייב מתלונן בהוצאות ההגנה על נאשם שזוכה. הסעיף המדובר מבקש לאזן בין שני אינטרסים: מניעת תלונות שווא ועידוד אזרחים לדווח על עבירות פליליות ללא מורא. בית המשפט הבהיר את שלושת התנאים שבהם בית משפט יכול לחייב מתלונן לשלם את הוצאות ההגנה. ראשית, יש לזכות את הנאשם, רצוי בזיכוי מוחלט, ולא מחמת ספק או סיבות פרוצדורליות. שנית, יש להגיש את התלונה בקלות דעת, לשם נקמה, או ללא בסיס – שקר ביודעין. ושלישית, חייב להיות קשר סיבתי בין התלונה לבין המשפט. במקרה דנן, החלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המערערת - שהתלוננה כי בן זוגה וחברו אנסו אותה - לשלם את הוצאות ההגנה של שני המשיבים, לא הייתה מוצדקת. השופטים קבעו כי המשיבים לא עמדו בדרישות לפי סעיף 81(א) שכן תלונתו של המערער, אף שעוררה ספקות, לא הוכחה באופן מוחלט כשקרית, פזיזה או שהוגשה בכוונת זדון. לפיכך, הערעור על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי התקבל, והמערערת לא תידרש לכסות את הוצאות ההגנה של המשיבים.