ע"א 1979/09

תקציר

הערעור, שהוגש על-ידי שני המערערים, נסוב סביב פרשנותו של כתב התחייבות עליו חתמו שניהם. סעיפי המפתח הנדונים נוגעים לתקופת תוקפה של התחייבות המערערים לכיסוי חובות רכב ההשכרה של המשיב. בעוד שסעיף 1 קובע מסגרת זמן המסתיימת ביום 31.1.2005, סעיף 2 קובע כי החובה חלה על כל רכב שהושכר בתקופה האמורה, גם אם החזרתו משתרעת מעבר לכך. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבה, קיבל את פרשנותו למכתב, ששקל את שני הסעיפים יחד, והגיע למסקנה כי ההתחייבות חלה על כל השכירות החל מהתקופה הנקובה ועד לסיומה. טענות המערערים חלקו בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר זוכות לכבוד רב מצד ערכאות הערעור. נוכח בחינה מדוקדקת של חומר הראיות על ידי בית משפט קמא, נמנעו שופטי הערעור מלהתערב, מה גם שפרשנותו של המשיב נתמכה בעדויות בדבר כוונות הצדדים. יתר על כן, השופטים הסכימו כי פרשנותו של בית משפט קמא סבירה והגיונית מבחינה מסחרית. משכך, נדחה הערעור, והמערער מס' 2 חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב. השופטת לבכר שרון ציינה כי על סמך המסמך ונסיבותיו בלבד ניתן היה להגיע לפרשנות חלופית, אך בהירות כוונת הצדדים, כפי שעלתה בעדות, הצדיקה את החלטת בית משפט קמא.