תמ"ש 50399-12-12

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב תובעת אשר מאחר שלא יכלה ללדת ילדים באופן טבעי, ביקשה להפוך לאם באמצעות טכניקות רפואיות מתקדמות המערבות צדדים שלישיים. באופן ספציפי, היא רצתה להיות מוכרת כאם החוקית של ילד שנולד באמצעות פונדקאות בחו"ל, ללא קשר גנטי לילד. החוק הישראלי, שאין בו הסדרה מקיפה בנושא הורות, מכיר בדרך כלל בהורות טבעית או בהורות באמצעות אימוץ. אמנם קיימים חוקים ייחודיים המסדירים נשיאת עוברים ותרומת ביציות, אך הם אינם חלים על הסדרי פונדקאות בחו"ל. קביעת ההורות במקרים כאלה מבוססת על הורות טבעית, כלומר קשר גנטי, והחוק הישראלי אינו מכיר בהורות על סמך הסכמה בלבד. התובעת טענה כי יש להחיל את הדין ההודי, שכן ההפריה וההשתלה בוצעו בהודו, ועל פי חוק זה היא תוכר כאם. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא ניתן להחיל את החוק ההודי, שאינו מסדיר במפורש פונדקאות, במקרה זה. בית המשפט בחן גם את הזכות החוקתית להורות, הנגזרת מהזכות לכבוד האדם. אמנם הזכות להורות היא זכות יסוד, אך היא אינה מוחלטת וניתן להגבילה אם היא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסקי דין קודמים הכירו בזכותה של המדינה להטיל מגבלות על פונדקאות, ובתפקידו של המחוקק בקביעת היקפם וגבולותיהם של הליכים אלה. במקרה הספציפי קבע בית המשפט כי היעדר קשר גנטי או ביולוגי בין התובעת לילד מהווה מגבלה מידתית, שכן הוא שומר על אופיו של הליך הפונדקאות. הכרה בהורות ללא זיקה כזו תיצור קטגוריה משפטית חדשה של הורות, דבר שבית המשפט לא היה מסוגל לעשות. לפיכך, התביעה נדחתה והותירה את הרגולציה החקיקתית להכריע בסוגיה. פסק דין זה, המבוסס על המצב המשפטי הקיים, גרם לתובע עוגמת נפש, שבית המשפט הכיר בה אך קבע כי אין ביכולתו לשנות את המסקנה המשפטית.