ע"ע 1424/02

תקציר

בערעור זה דן בית המשפט בדרישה מתושב שטחים להפקיד ערבות במסגרת סכסוך עבודה שעניינו טענות ליחסי עובד מעביד. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק בעבר כי על המערער, תושב בית לחם, להפקיד כערבות בסך 3,000 ש"ח, החלטה עליה ערער המערער. בית המשפט בחן את זכות הגישה לערכאות והדגיש אותה כעקרון יסוד שאין לפגוע בו. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת חריגים בהם תובע עשוי להידרש להפקיד ערבות לכיסוי הוצאות הנתבע אם הטענה נראית חסרת בסיס. עם זאת, עבור תושבים זרים, במיוחד אלה שאינם חתומים על אמנת האג כמו הרשות הפלסטינית, בתי המשפט בוחנים בדרך כלל את יכולתם להבטיח את הוצאות הנתבע בקפדנות רבה יותר. למרות גישה קודמת שהשוותה את תושבי הרשות הפלסטינית לעובדים זרים בכל הנוגע לדרישות הערבות, שיקולים עדכניים מדגישים הערכת מקרה פרטנית. טענותיו של המערער ביקשו לאכוף זכויות סוציאליות, כגון פיצויי פיטורים, אשר גם עם ראיות תקפות ראשוניות, אינן אמורות להוביל לשחרור בערבות חובה רק בשל התושבות. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי הטענה אינה מופרכת בעליל וכי המנזר לא הצליח להוכיח נזקים פוטנציאליים מהתביעה. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט את הדרישה הקודמת לשחרור בערבות, וקבע כי חובות כאלה צריכות להתעורר רק במצבים חריגים, תוך הבטחת גישה הוגנת לפנייה משפטית. בסופו של דבר התקבל הערעור, והמנזר חויב לשלם למערער 5,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, דבר הממחיש את התמיכה בזכויות עובדים ובנגישות בתוך הקשרים גיאופוליטיים מאתגרים.