ע"ע 1182/02

תקציר

במקרה הנדון, מתמחה במשפטים הגיש תביעה נגד המאמן שלו לאחר שקיבל שכר נמוך משכר המינימום, למרות הסכם ראשוני לפיו יעבוד ללא שכר. המתמחה טענה לזכותה לשכר מינימום על פי החוק, תוך שהיא טוענת ליחסי עובד-מעביד, שנתמכה בתקדימים משפטיים קודמים. בית הדין האזורי קיבל טענה זו ופסק למתמחים פיצוי בגין הפרשי שכר. המאמן ערער על פסיקה זו, וטען כי אין יחסי עבודה כאלה שכן המתמחה הסכים לעבוד בהתנדבות. בית המשפט חזר על זכאותו של המתמחה לשכר מינימום, תוך הדגשת אופיו של חוק שכר מינימום, שמטרתו להבטיח רמת חיים בסיסית לכלל העובדים. סוגיית תום הלב נדונה, עם טענות שני הצדדים, אך בסופו של דבר בית הדין העדיף את ההגנה על העובדים מפני ניצול על פני כל טענה להסכמים בהסכמה לשכר נמוך יותר. חלק מתביעת המתמחה נחשבה מיושנת בשל מגבלות סטטוטוריות, אך עדיין נפסק פיצוי בגין שכר שלא שולם בתוך פרק זמן תקף, שהופחת לאור אי הבנה אפשרית של המאמן את החובות החוקיות. בית המשפט אישר גם את זכאותו של המתמחה לדמי נסיעה והבראה. יתר על כן, טענה לפסילת שופטים, שהתבססה על פסיקותיהם הקודמות במקרים דומים, נדחתה בשל היעדר חששות משוחדים מהותיים. המערערת חויבה לשאת בהוצאות הערעור, ובכך חיזקה את מחויבותו של בית המשפט לקיים את חוקי שכר המינימום ולטפל בפערי הכוחות בהקשרי התמחות.