ת"א 43260-02-18

תקציר

התובע, איש עסקים עשיר המתגורר בלונדון, תבע את הנתבע, עיתונאי מוערך, בגין לשון הרע לאחר שהאחרון הזכיר את שמו המלא של הראשון בראיון, בטענה כי הוא החשוד במעקב אחר חוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירותיו של ראש הממשלה. התובע תבע פיצויים בסך 500,000 ₪, בטענה כי דברי הנתבע פגעו בשמו הטוב וכי הוא מעולם לא היה מעורב בפעילות מעקב כזו. מנגד, טען הנתבע כי דבריו אינם מהווים לשון הרע וכי עומדות לו הגנות על פי החוק, לרבות אמת בפרסום והגנות תום לב. בית המשפט בחן את הטענות ומצא כי אמירת הנתבע כי התובע חשוד מהווה לשון הרע שכן היא עלולה לפגוע בשמו הטוב ובעסקיו של התובע. עם זאת, השופט קיבל את אמת הנתבע בכתב ההגנה וציין כי התובע הוא אכן האדם שנחשד על ידי המשטרה בביצוע המעקב. מסקנה זו התבססה על פרסומים בתקשורת ועל עדויותיהם של שני עיתונאים שאישרו כי התובע חשוד. משכך, קבע בית המשפט כי הנאשם הציג די ראיות כדי להטות את הכף לטובתו באשר לאמיתות פרסומו. בנוסף, מצא בית המשפט כי הפרסום משרת את האינטרס הציבורי, שכן לציבור היה יתרון בידיעת זהותו של החשוד בעניין זה. מכאן, שהגנת האמת של הנתבע בפרסום התקבלה, והתביעה נדחתה לגופה. השופטת התייחסה בקצרה גם להגנת תום הלב של הנתבע וקבעה כי הנתבע פעל בתום לב, האמין בנכונות המידע ולא התכוון לגרום נזק מופרז לתובע. זאת ועוד, בית המשפט הגיע למסקנה כי על הנתבע מוטלת החובה לפרסם את המידע בשל העניין הציבורי הרב בעניין ועבודתו העיתונאית הזהירה והאחראית. לבסוף, הסכים בית המשפט עם טענת הנתבע כי מדובר בעיקרה בתביעת השתק, שמטרתה להשתיק את הנתבע ולהרתיע מפני פרסומים נוספים אודות התובע. השופטת ביססה מסקנה זו על פערי הכוחות המשמעותיים בין הצדדים, על הפיצוי המופרז שנדרש ועל ריבוי התביעות שהגיש התובע נגד נתבעים שונים, שכולן נסובו סביב אותה סוגיה. לאור ממצאים אלה, דחה בית המשפט את תביעת התובע והורה לו לשלם 100,000 ₪ הוצאות משפט של הנתבע, שהיוו 20% מהסכום הנתבע.