עע"מ 807/14

תקציר

עניינו של הערעור בזכות הסירוב הראשונה במכירת קרקע מופקעת. עניינו של המערער מבוסס על שתי טענות עיקריות. ראשית, היא טוענת כי זכות הסירוב הראשונה שהוענקה לה לפי סעיף 20 לפקודת ההפקעות (1926) (להלן: פקודת ההפקעות), שבוטלה בשנת 1943, קמה מכוח הוראת המעבר שבסעיף 26 לפקודת הרכישה, תש"ג-1943 (להלן: פקודת הרכישה). שנית, המערערת טוענת כי זכות הסירוב הראשונה חלה עליה כיורשת החוקית של בעל הקרקע המקורי, הגם שהיא אינה אדם טבעי. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה ודחה את התביעה. המערער ערער לבית משפט זה. השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור ואימץ את עמדת בית המשפט המחוזי. על פי פסק הדין, פקודת ההפקעות, שבוטלה בשנת 1943, חלה רק על הליכי הפקעה שלא הושלמו בעת ביטולה, ורק לגביהם מותירה הוראת המעבר בפקודת הרכישה חיוניות מסוימת. בנוסף, זכות הסירוב הראשונה לפי סעיף 20 לפקודת ההפקעות חלה רק על אדם טבעי במהלך חייו, ולא על ישות משפטית. לפיכך, מאחר שעניינה של המערערת אינו עומד בשני התנאים, נדחתה תביעתה. השופט סולברג הסביר כי יש לפרש את הוראת המעבר בצמצום, כדי להימנע מהחלת חוק ישן שבוטל, וכדי להבטיח הרמוניה חקיקתית. הוא הוסיף כי השינויים שחלו לאורך השנים בדיני ההפקעות, והשיקולים העומדים בבסיסם, אינם מאפשרים הכרה בתביעת המערער. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בהפקעות שנעשו לפני שנים רבות, כמו במקרה הנוכחי. ביחס לטענה השנייה הסביר השופט סולברג כי אמנם קיימים טעמים התומכים במתן זכות סירוב ראשונה לישות משפטית שאינה אדם טבעי, אך טעמים משמעותיים נשקלים כנגדה, לרבות הזיקה הרגשית למקרקעין והפגיעה בכבוד האדם. לפיכך, הפרשנות המועדפת היא כי זכות הסירוב הראשונה חלה רק על אדם טבעי במהלך חייו. לבסוף קבע השופט סולברג כי על המערערת לשאת בהוצאות המשיב בסך של 25,000 ₪. השופט הנדל והשופט מלצר הצטרפו לפסק דינו של השופט סולברג והדגישו את שתי הנקודות העיקריות עליהן מושתת פסק הדין: פרשנותה המצמצמת של הוראת המעבר והמסקנה כי זכות הסירוב הראשונה חלה רק על אדם טבעי. השופט מלצר השאיר לדיון נוסף את השאלה האם פקודת ההפקעות חלה רק על מקרים שבהם טרם "קמה זכות הסירוב הראשונה".