ת"א 50812/05

תקציר

התובע תובע את הנתבע להשבה מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בטענה כי הנתבע הוא בעליו של רכב שאיפשר לנהג אחר ללא ביטוח להפעיל את הרכב. על התובע להוכיח כי הנתבע הוא "בעל הרכב" וכי הוא "התיר" לנהג להשתמש בו. למרות שהנאשם רשום כבעלים, מהראיות עולה כי אדם אחר רכש את הרכב וקיבל חזקה בו. על פי חוק המכר, הדבר מצביע על כך שהבעלים הראשוני העביר את בעלותו. התובע טוען כי רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה ראיה לבעלות, אך בית המשפט מוצא כי אין זה המקרה כאן. הנתבע הוא בעל הרישיון להפעלת מונית, אך אין משמעות הדבר בעלות על הרכב עצמו. בית המשפט דוחה גם את טענות התובעת כי הנתבע ובעליו בפועל של הרכב הפרו הוראות חוק בנוגע להעברת רכב, ועל כן יש לפסול את הסכמתם. זאת ועוד, בית המשפט אינו מקבל את הטענה כי הנתבע ובעליו בפועל ביצעו מזימה להעלמת מכס בכך שרשמו את הרכב על שם הנתבע. התובע לא הביא ראיות מספיקות לטענה זו. לבסוף, גם אם יתקבלו טענות התובע בדבר בעלותו של הנתבע, על התובע להוכיח גם כי הנתבע אפשר לנהג להשתמש ברכב. בית המשפט קובע כי לנאשם לא הייתה שליטה או חיבור לרכב ולא יכול היה למנוע את השימוש בו. לפיכך, חזקת ההרשאה נשללת. בנסיבות אלה, בית המשפט מגיע למסקנה כי זכות השיבה של התובע אינה ישימה במקרה זה ודוחה את התביעה כנגד הנתבעת. התובע אחראי לשכר טרחת עורך הדין של הנתבע, המוערך בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט.