ת"א 54869-12-12

תקציר

התובעים, שושנה ועודד (עו"ד צוקר), תבעו את הנתבעים, חברות זרות ונושאי משרה בהן, בגין הטעייתם בקשר לרכישת שלוש יחידות דיור בבניין בטורונטו, קנדה. לטענת התובעים, הנתבעים הציגו בפניהם כי היחידות מיועדות להשכרה גמישה לטווח קצר וארוך, בדומה להשקעה קודמת של עו"ד צוקר, שהתבררה כרווחית. לטענת התובעים, התברר כי המבנה הופעל כבית מלון, ולכן המצגים שהוצגו בפניהם היו כוזבים. עוד טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את הסכם הבטחת הכנסה, שנועד להבטיח כי יקבלו רווח של 50% לפחות על ההון העצמי שהושקע בתוך שבע שנים. הנתבעים טענו כי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים אינם תומכים בטענות התובעים וכי בכל מקרה טענות התובעים קצובות בזמן. בית המשפט קבע כי הנתבעים לא הטעו את התובעים. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים, לפיה הובהר לתובעים כי היחידות מיועדות להשכרה לטווח קצר, לרבות על בסיס יומי, המאפיין בית מלון. הדבר ניכר גם בתנאיהם המפורשים של ההסכמים, עליהם קראו וחתמו התובעים. בית המשפט הדגיש כי היה על התובעים לערוך בדיקה מקדמית של העסקה ולהתייעץ עם אנשי מקצוע, מה גם שמדובר בהשקעה בנדל"ן בחו"ל. עוד קבע בית המשפט כי הסכם הבטחת הכנסה אינו מבטיח כיסוי הפסדים, אלא רק מבטיח כי התובעים יקבלו לפחות את הסכום הנקוב בהסכם, המהווה כ-50% מההון הראשוני שהושקע, לאחר ניכוי ההפסדים. בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו את גובה הנזק שנגרם להם, אך מאחר שהוכח כי הפרויקט סבל מהפסדים לאורך השנים, היו התובעים זכאים לקבל את הסכומים הנקובים בהסכם הבטחת הכנסה. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים אחראים לרישום שגוי של היחידות שנרכשו על ידי שושנה, אשר גרם לעו"ד צוקר נזק לא ממוני, והעריך נזק זה בכ-75,000 ₪. התביעה נגד חלק מהנתבעים נדחתה, מאחר שלא הוצגו ראיות המצדיקות הרמת מסך התאגדות או הטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בתאגיד. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.