ע"א 565/85

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש אב נגד בנו על זכויות בנכסים הרשומים על שם הבן, שלטענת האב נרכשו מכספו. האב שכר עורך דין, נביא, והסכים לשלם לו 10% מערך הנכס כשכר טרחה. האב זכה בתביעה, אך הבן ערער וגייס את עזרתם של נכבדי הקהילה כדי ללחוץ על האב להגיע להסכם. ההסכם, המכונה הסכמי לונדון, חייב את הבן לשלם לאב חלק משווי הנכסים, ואת האב למכור את זכויותיו לבן. הנביא תבע את שני הצדדים על שכר טרחתו, שהבן סירב לשלם. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו של הנביא, והבן ערער. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים כי הבן התחייב לשלם את שכר טרחתו של הנביא, הן בהסכמי לונדון והן באמצעות שיחות נפרדות עם הנביא. נמצא כי חיובו של הבן לאביו בהסכמים חל על שכר טרחת הנביא, וכי עדותו של הבן עצמו אישרה זאת. בית המשפט גם פירש את ההסכמים באופן הוליסטי, וקבע כי הבן ניסח אותם במרמה כדי להפחית את התחייבויותיו. כמו כן, היא אישרה את הערכות המהימנות של בית המשפט המחוזי לגבי העדים ואת חישוב שכר הטרחה על בסיס שווי הנכס בעת תביעת הנביא. השופט מלץ הציע לדחות את הערעור ולהורות לבן לשלם את שכר טרחת הנביא ואת שכר עזבונו של האב. השופטים לוין ובאך הסכימו.