עב"ל 1034/01

תקציר

פסק הדין נסוב סביב דחיית תביעתו של המערער לגמלת הבטחת הכנסה בשל שימוש קבוע ברכב, הנחשבת כהפקת "טובת הנאה" שאינה כלכלית השוללת את הזכאות להטבות אלה. בית המשפט קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי, הנתמכת בחוקים רלוונטיים ובתקדימים משפטיים, כי בעלות או שימוש קבוע ברכב נחשבים לנכס המפיק הכנסה משוערת השווה או גבוהה מהגמלה עצמה, לפי סעיפי חוק הבטחת הכנסה ותיקוניו. בתחילה, תקנה 10(ג) הצביעה על כך שאנשים בעלי רכב לא צריכים לקבל הטבות, שכן בעלות או שימוש ברכב מרמזים על יכולת כלכלית או ייצור הכנסה פוטנציאלי. התיקון משנת 2001 הוסיף ועוגן זאת בחקיקה ראשית, וקבע כי רואים רכב כנכס מניב אלא בהתקיים חריגים ספציפיים, שאף אחד מהם לא חל על המערערת. ערכאת הערעור דחתה את התביעה על סמך המסגרת המשפטית העקבית ופסקי דין קודמים, תוך שהיא מדגישה כי שימוש רגיל ברכב נחשב למקור הכנסה, ובכך שוללת את ההטבה. פסק דין זה מדגיש את כוונת החוק לשמור על גמלת הבטחת הכנסה אך ורק למי שעומד בתנאי זכאות מחמירים, ללא הרחבת הזכאות באמצעות חריגים חקיקתיים שטרם בתוקף. למרות מצבו של המערער, בית הדין לא מצא עילה משפטית להתערבות או לשינוי הפרשנות המקובלת של החוק, מה שהוביל לפיטורים ללא הוצאות.