ע"פ 5000/08

תקציר

המערער, לאחר הסדר טיעון, הורשע בהפקרת נפגע בעקבות תאונת דרכים לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, ונגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וחמש שנות פסילת נהיגה. הוא ערער על חומרת העונש. האירוע התרחש כאשר המערער פגע בהולך רגל ביום 14.9.06 באשקלון, שמת מאוחר יותר מפצעיו. המערער לא עצר כדי לעזור אלא נסע מהמקום, והסגיר את עצמו רק לאחר שהמשטרה חיפשה אחריו באופן פעיל. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את טענות התביעה כי המערער לא הגיש סיוע והדגיש את חומרת הנטישה, תוך שהוא מציין את עברו הפלילי הקודם ואת נזקי הרכב המעידים על מודעותו לאירוע. לעומת זאת, ההגנה טענה כי כניסתו הפזיזה של הולך הרגל לכביש גרמה לתאונה, ולכן המערער לא היה אחראי למוות, והציעה כי הופעתו במשטרה והודאתו באשמה מעידה על חרטה, וביקשה עונש קל יותר בשל נסיבותיו האישיות. בית המשפט הדגיש את החובות המוסריות והמשפטיות שהופרו, והדגיש את חומרת הנטישה, כאשר מעשיו של העבריין משקפים אדישות עמוקה וניסיון להתחמק מאחריות. למרות הגורמים המקלים, כגון הודאתו באשמה ומחויבויותיו המשפחתיות, בית המשפט סבר כי העונש הולם ותואם את העמדה המשפטית ביחס לעבירות נטישה. הערעור נדחה, תוך אשרור גזר הדין המקורי, כאשר המערער נדרש להתחיל את תקופת מאסרו לאחר חג הפסח, תוך ביטוי למסר ברור נגד נטישה בעקבות תאונות דרכים וחיזוק החובה המוסרית לסייע לנפגעים.