רע"א 292/99

תקציר

במקרה בו ערער המערער, נושה מובטח של חברה קבלנית בניהול מיוחד, על החלטה בעניין העברת מע"מ מכספים בחשבון בנק, דחה בית המשפט העליון את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי חובות מע"מ, שנצברו בשלב ניהול מיוחד לאחר צו הסדר נושים, קיבלו עדיפות על פני תביעות נושים מובטחות. בית המשפט העליון קבע כי דיני הפירוק, לרבות סדרי עדיפויות להוצאות מימוש הכרחיות כגון מיסים, חלים בדומה לשיקום לפי סעיף 233 לפקודת החברות. הכספים שהתקבלו ממכירת דירות, ששועבדו לנושה, כללו מע"מ שהיה צריך לשלם כדי להימנע מעונשים פיסקליים ופליליים. תשלום המע"מ נחשב להוצאה מימושית חיונית, ההכרחית להמשך פעילות החברה ולמקסום פירעון הנושים. כתוצאה מכך, המשלם לא יכול היה לתבוע פטור ממע"מ, גם אם החייב היה בהסדר נושים. בית המשפט הדגיש כי מימוש נכסים במסגרת זו מיטיב עם כלל הנושים, לרבות הנושים המובטחים, ולא מצא הצדקה לפטור נושים מובטחים מנשיאה בהוצאות מימוש. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור ונפסקו הוצאות למשיבים. פסק הדין נועד להבטיח הסדרי נושים חלקים באמצעות תעדוף הוצאות חיוניות, תוך הדגשת ההקבלה בין הסדרי נושים לבין כללי פירוק לעניין מימוש נכסים.