בר"ע 187/71

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לסכסוך בין עובדי עירייה לבין מעסיקם, המשיב. העובדים, המיוצגים על ידי ועד עובדים, שבתו מבלי שמסרו את ההודעה המוקדמת הנדרשת של 15 יום כנדרש בחוק יישוב סכסוכי עבודה, מה שגרם לעירייה להגיש נגדם תביעה. שופט בית המשפט המחוזי השיב בצו מניעה זמני, האוסר על העובדים להמשיך בשביתה עד לבירור התביעה. העובדים ביקשו רשות לערער על צו המניעה, אך בית המשפט העליון דחה את בקשתם. בית המשפט העליון נימק החלטה זו מכמה טעמים. ראשית, ביחס לערעור על צו המניעה הזמני הדגיש בית המשפט כי מטרתו לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בתביעה, ועל כן אין זה השלב המתאים לבחון את הסמכות העומדת מאחורי צו המניעה. שנית, בית הדין הבהיר כי הגדרת סכסוך עבודה בחוק יישוב סכסוכי עבודה נפרדת מסמכותו של בית הדין לעבודה, וסכסוך ספציפי זה נופל בגדר הראשון. שלישית, בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי העירייה לא פנתה לבית המשפט בתום לב, ולא מצאה כל ראיה להעלמת עובדות. בנוסף, ציין בית הדין כי העובדים לא ביקשו הפניה לבוררים כאמור בחוק הבוררות, ועדיין ניתן להעניק סעד זמני גם אם העניין מיועד לבוררות. לבסוף, בית הדין הטיל ספק במעשיות ערעורם של העובדים, וטען כי מתן ההודעה הנדרשת היה משיג את מטרתם מוקדם יותר מהליך ערעור ממושך. העובדים חויבו לשלם לעירייה 500 לירות בהוצאות משותפות.