ו"ע 34577-08-17

תקציר

אביו המנוח של המערער רכש את זכויות החכירה בנכס בתל אביב בשנת 1993. הנכס הוגדר כמחסן או חדר כביסה על פי חוקי התכנון אך הוסב לנכס מגורים מבלי לשנות את מעמדו התכנוני. המערערת מכרה את הנכס בשנת 2016 וביקשה כי סכום מס השבח יחושב לפי "השיטה הליניארית" המיטיבה יותר השמורה למכירת דירות מגורים. המשיב טען כי אין לראות בנכס דירת מגורים וכי יש להחיל את השיטה המקובלת לחישוב מס שבח. ועדת הערר נדרשה להכריע האם הנכס עונה להגדרת "דירת מגורים" שעליה חלה שיטת חישוב המס המיטיבה יותר. הוועדה בחנה את הגדרת "דירת מגורים" לפי סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), המגדיר אותה כ"דירה... משמש למגורים או מיועד למגורים לפי טיבו". יו"ר הוועדה, השופט קירש, פירש בהקשר זה את המילה "דירה" כמתייחסת לבניין שהשימוש בו למגורים מותר על פי חוק. לפי פרשנות זו, הנכס הנדון לא יכול להיחשב כדירה, שכן השימוש בו למגורים לא הותר לשימוש. חבר הוועדה פרידמן הסכים עם התוצאה של דחיית הערעור, אך ביסס את חוות דעתו על העיקרון לפיו "חוטא לא יתוגמל". על פי פרשנותו, יש להבין את המונח "דירה" על פי משמעותו הרגילה, הכוללת מתקנים חיוניים ותשתיות הדרושים למגורי אדם, ללא קשר למעמדה התכנוני. פרידמן הדגיש כי דיני המס עשויים לגבור על החוק הרגיל ולשלול הטבות מס ממי שפעל שלא כדין, בהתאם לחומרת העבירה ולאינטרס הציבורי. חבר הוועדה לזר הסכים כי יש לבחון כל מקרה לגופו, אך הדגיש כי אופיו או זהותו של הנכס לצורכי מס לא צריכים להיקבע אך ורק על פי רישומו בטאבו. הוא הגיע למסקנה כי במקרה זה הנכס אינו עונה להגדרת "דירה" גם במשמעותה הרגילה, שכן הוא לא נמכר כדירת מגורים אלא כמחסן, ולאחר המכירה שימש כמשרד. הוועדה דחתה פה אחד את הערר והורתה למערערת לשלם הוצאות, והגיעה למסקנה כי אין לראות בנכס דירת מגורים הזכאית לשיטה הלינארית של חישוב מס שבח. ההחלטה התבססה על נימוקים שונים, כאשר השופט קירש התמקד במצב התכנוני וחבר הכנסת פרידמן הדגיש את אופיו הבלתי חוקי של השימוש למגורים.