פ"א 44309-12-11

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור מכמה נימוקים. ראשית, היא מפנה לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, המתווה את ההוראות להוצאת צו הריסה מנהלי. צווים אלה נועדו לטפל בבנייה בלתי חוקית באופן מיידי. אחת הדרישות לצו כזה היא שהבנייה לא תושלם יותר מ-60 יום לפני הגשת התצהיר, והבניין צריך להיות ריק או מאוכלס לא יותר מ-30 יום. פסק הדין מדגיש כי תנאים אלה נחוצים על מנת שהצו יהיה מוצדק. שנית, השופט מכיר בכך שלבית המשפט יש סמכות לבטל צו הריסה אם הוא משוכנע שהבנייה חוקית או שביצוע הצו אינו נחוץ כדי למנוע עובדה מוגמרת. במקרה דנן, הצליחו המשיבים להוכיח את זיקתם לנכס הנדון, הגם שלא היו בידיהם ראיות תיעודיות, תוך הסתמכות על תצהיריהם וטענותיהם למגורים לטווח ארוך. בנוסף, מסכים השופט עם פרשנותו של בית משפט קמא למונח "תפוסה" כמשמעותו בסעיף 238א. הגדרת "בניין" בחוק כוללת גדרות ודורשת שהן לא יהיו כבושות או תפוסות לא יותר מ-30 יום. השופט מבהיר כי הכוונה העומדת מאחורי דרישת האכלוס היא לבחון את המטרה שלשמה משמש המבנה בדרך כלל. במקרה הנוכחי, השלמת הגדר והשימוש בה כמתחם היוו תפוסה, ולכן דרישת אי האכלוס בסעיף 238א רלוונטית. זאת ועוד, השופט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי הבנייה הייתה עובדה מוגמרת כבר בעת הוצאת הצו, המצדיקה את ביטול צו ההריסה המנהלי. הערעור, אפוא, נעדר שחר, והחלטתו של בית משפט קמא עומדת בעינה.