על"ח 13335-08-20

תקציר

פסק הדין דן בערעורה של קבוצת אנשים שעשו שירות לאומי וביקשו להכיר בתקופה זו לצורך חישוב קצבתם לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), דבר שיביא לתנאי פרישה נוחים יותר עבורם. המדינה טענה כי יש לדחות את הערעור משום שתביעתם הראשונית של המערערים לממונה על הגמלאות לא הייתה תביעה תקפה והיה מקום להגישה כערעור, ולכן הערעור לבית הדין הוגש שלא בזמן. עם זאת, בית הדין מצא כי טענת המערערים תקפה וניתן לדון בה, וכי עילת התביעה קמה במועד פרישתם, ולכן התביעה אינה מיושנת. לגופו של עניין, בחן בית הדין את סעיף 79א לחוק הגמלאות, המכיר בתקופת שירות חובה לצורכי גמלה, ומצא כי אין בסיס לשוני לפרש את החוק ככולל שירות לאומי מרצון. בית הדין הסכים עם עמדת המדינה כי תנאי שירות החובה אינם דומים לתנאי השירות הלאומי ההתנדבותי, וכי רק הראשונים טומנים בחובם סיכונים ואחריות המצדיקים הטבות מיוחדות. זאת ועוד, כוונת המחוקק במתן תנאי פרישה נוחים לקבוצות מסוימות, ובהן שוטרים, סוהרים ועובדי שירותי ביטחון, הייתה להכיר באופייה הייחודי והקשה של עבודתם, הדומה לזו של חיילים המשרתים בשירות קבע בצה"ל. לפיכך, היעדר הכרה במתנדבי שירות לאומי בהקשר זה לא היווה אפליה, והערעור נדחה. המערערים חויבו לשלם למדינה הוצאות בסך 5,000 ש"ח כל אחד, תוך זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.