ע"פ 8827/01

תקציר

בהכרעת הדין שקל בית המשפט את חלקו של המערער בגרימת מותו של המנוח, תוך התמקדות בסיבתיות המשפטית וביסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהריגה. בית המשפט בחן תחילה אם לנהיגת המערער היה קשר סיבתי משפטי להרוג, ודחה את טענת המערער כי התנהגותו של המנוח, אותה תיארו כפזיזה, ניתקה קשר זה. בית המשפט אישר את ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, לפיהם המערער נהג בפזיזות, במהירות של למעלה מ-60 קמ"ש בנתיבים וחלף על פני כלי רכב בסמוך למעבר חצייה, שם הייתה זו חובתו לצפות הולכי רגל ולהתאים את מהירותו. חרף טענת המערערת כי המנוחה "התפוצצה" על הכביש, מצא בית המשפט כי היא חצתה באופן גלוי בעת הפגיעה. הראיות הראו כי המערער לא האט ולא עצר, חובות המוכתבות על ידי תקנות התעבורה למניעת תאונות הולכי רגל במעברי חצייה. באשר לאופייה הבלתי נמנע של התאונה, דחה בית המשפט את הטענות לפיהן לא ניתן היה למנוע את התאונה, תוך שהוא מציין את חובתו של המערער לנהוג במהירות שתאפשר עצירה בטוחה בצמתים אלה. היסוד הנפשי של הריגה התקיים, שכן רשלנותו הפושעת של המערער הצביעה על פזיזות והתעלמות מודעת מהסיכון לגרימת מוות. נהיגתו, שנחשבה רשלנית ביותר, תמכה בהיסק של מודעות וקלות דעת לגבי תוצאות אפשריות. לפיכך נדחה הערעור על ההרשעה, ואישר את סעיף ההריגה. בית המשפט דחה גם את הערעור על חומרת העונש, ולא מצא נסיבות יוצאות דופן המצדיקות הפחתה למרות גילו הצעיר של המערער ועברו בעבירות תנועה.