ע"א 347/84

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון, כפי שניתן על ידי השופט מלץ, עוסק בתוקפה של צוואה שהותירה אחריה הנזיה צימר המנוחה. הצוואה, אשר נישלה את בתו של המצווה לטובת נכדיה, ערערה על ידי הבת מכמה טעמים. בית המשפט פסק לטובת הבת וקבע כי הצוואה אינה תקפה. ההחלטה התבססה על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, הצוואה לא נצפתה במדויק כנדרש בחוק; לא הייתה כל הצהרה של המצווה כי המסמך שנחתם הוא אכן צוואה. שנית, נמצאו סתירות בין רצונו המוצהר של המצווה, כפי שהובע בפני עד רגעים ספורים לפני החתימה, לבין תנאי הצוואה בפועל. המנוחה הצהירה על רצונה להוריש את ביתה לנכד אחד, אך הצוואה חילקה את הרכוש בין שני נכדים. הדבר הטיל ספק באמיתות הצוואה ורמז כי היא אינה משקפת באמת את רצונו של המצווה. בנוסף, בית המשפט זיהה בעיות הנוגעות ללשון הצוואה. המנוח לא שלט בעברית, והצוואה תורגמה בחופזה ובחוסר שלמות. היו גם קשיי שמיעה שהיו למנוח שלא טופלו כראוי. גורמים אלה, בשילוב עם הנסיבות החפוזות שבהן נחתמה הצוואה, העלו ספקות משמעותיים באשר לשאלה האם המצווה הבין באמת את תוכנו של המסמך. עוד ציין השופט מלץ כי הצוואה נערכה על סמך הוראות שניתנו על ידי אחד הנהנים, נכד המשיב, אשר יצרו מראית עין של השפעה בלתי הוגנת. זאת, יחד עם תוכנה המפתיע ויוצא הדופן של הצוואה – ובפרט נישול בתו של המצווה – הטילו חובת זהירות מוגברת על עורך הדין המנסח את הצוואה. חובת זהירות זו לא התקיימה, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי הצוואה אינה מייצגת באמת ובתמים את כוונתו של המצווה. מטעמים אלה קיבל בית המשפט העליון את הערעור וביטל את הצוואה, תוך שהוא מורה לנכד המשיב לשלם לבת המערערת הוצאות ושכר טרחה בסך 2,000 ₪. השופטים גולדברג ובך הסכימו עם פסק דינו המקיף של השופט מלץ.