עמ"ש 41/96

תקציר

פסק הדין סובב סביב זוג נשוי עם שלושה ילדים בוגרים שנישואיהם עלו על שרטון. האישה הגישה תביעת מזונות בשנת 1989, והבעל חויב לשלם. לאחר שהבעל הגיש תביעת גירושין בשנת 1991, פסק בית הדין הרבני ב-27.5.93 כי על האישה להתגרש מבעלה, תוך קביעת מועד למתן השם, ואת הנימוקים יש לצרף בתוך עשרים יום. השופטים ציינו נימוקים שונים לפסק הדין, בהם מחלת העור הקשה של האישה, חוסר תום לב, פירוד ממושך וסכסוך בין בני הזוג. רק אבי בית הדין קבע כי הבעל פטור מתשלום מזונות. האישה לא התייצבה פעמיים לקביעת השם ללא הצדקה, ובית הדין קבע כי היא מסרבת לקיים את הגירושין. לאחר מכן הגיש הבעל תביעה בשנת 1995, בה ביקש לקבל פטור מתשלום מזונות, ובית משפט קמא נעתר לכך. המחלוקת העיקרית בערעור נסובה סביב מועד סיום זכותה של האישה למזונות. האישה טוענת כי זכותה למזונות נובעת ממצבה המשפחתי ויכולה להסתיים רק בפטור, גירושין או פסיקה של בית הדין הרבני כי איבדה את זכותה לכך. הבעל, לעומת זאת, טוען כי אישה המסרבת לקבל גט כאשר היא מחויבת לכך, מפסידה את מזונותיה ממועד פסק הדין המחייב. בית המשפט קמא הסכים עם הבעל וקבע כי זכותה של האישה למזונות הסתיימה כאשר היא סירבה לקבל את הגט. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה טענות פרוצדורליות ומהותיות, אישרה את החלטת בית משפט קמא אך עם שינוי למועד הפסקת המזונות. בית המשפט קבע כי זכותה של האישה למזונות הסתיימה ביום 18.8.93, המועד בו קבע בית הדין הרבני בחיוב כי היא מסרבת לקיים את צו הגירושין. קביעה זו התבססה על מקורו ההלכתי של הליך הגירושין, נסיבות המקרה וסירובה של האישה לקיים, שהיה ממצא הכרחי לאובדן מזונות. הערעור נדחה, והאישה חויבה לשלם את שכר טרחת הבעל והוצאותיו.